תורה תמימה על התורה · ויקרא · פרק 17 · פסקה 12

כל נפש מכם. מה ת"ל – להזהיר הגדולים על הקטנים ^מזעיין מש"כ בבאור ענין ודין זה לעיל ס"פ שמיני (י"א מ"ב) בפסוק לא תאכלום. .
(יבמות קי"ד א')

לא תאכל דם. מכאן שהשתיה בכלל אכילה ^מחומפרש בירושלמי כאן ועוד בכ"מ דאין לומר דאיירי בדם שקרש דהא תנינן דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה, וא"כ בהכרח איירי בדם צלול, ועיין בתוס' שבועות כ"ג א' הביאו דרשה זו, ותמיהני מה צריך להוכחה דחוקה כזו דלא איירי בדם קרוש, תיפק ליה דמגופיה דקרא מוכח דאיירי בדם צלול, דאחרי דמפרש הכתוב טעם איסור דם משום דראוי לכפר על המזבח, והיינו שראוי להזות, וא"כ בהכרח איירי בדם צלול שראוי להזות. –
ונ"מ אם שתיה בכלל אכילה – לענין כמה דברים, כמו אם נשבע או נדר שלא יאכל אסור גם לשתות, ובכ"ז כתב הריב"ש בתשובה סי' רצ"א שאם נשבע ונדר שלא יאכל ולא ישתה ונשאל על אכילה לא הותרה גם שתיה, וטעם הדבר משום דכיון דפרט מפורש שלא ישתה אגלאי מילתא דמתחלה כיון לאכילה לבד, וכן נ"מ לענין ברכת המזון שהשותה מצטרף לזימון עם אוכלים ועוד לכמה דברים.
ונראה דהא דשתיה בכלל אכילה הוא רק במידי דשתיה, אבל במידי דאכילה דעביד לה לשתיה, כגון המחה את החלב או את החמץ וגמעו, אע"פ שחייב על זה משום לא תאכל חלב וחמץ אבל לא משום דשתיה בכלל אכילה, וראיה נראה מפורש מחולין ק"כ א' שדרשו והנפש דכתיב בחמץ ובחלב לרבות את השותה מפני שהנפש נהנה, ואם היה גם זה בכלל אכילה לא היה צריך לזה רבוי מיוחד, ועיי"ש בתוס'. ונ"מ בזה יש להעיר דאי הוי אסור משום שתיה בכלל אכילה אפשר דלא הוי חייב רק בשיעור שתיה דהיינו רביעית, אבל מדמרבינן מן והנפש אשר תאכל אפשר דחייב גם בשיעור אכילה דהיינו בכזית, וצ"ע. –
ודע דאע"פ דשתיה בכלל אכילה, מ"מ קיי"ל לענין איסורים שאם אכל דבר איסור פחות מכשיעור ושתה דבר איסור פחות מכשיעור אין מצטרפין, וכ"מ בסוגיא דיומא ע"ג ב', ונ"מ לחולה ביוהכ"פ שנותנין לו פחות פחות מכשיעור מותר ליתן לו פחות מכשיעור אכילה ופחות משיעור שתיה ואין מצטרפין זע"ז. וע"ע מש"כ בענין כלל זה דשתיה בכלל אכילה בפ' ראה בפ' ונתת הכסף וגו' ביין ובשכר וגו' ואכלת (י"ד כ"ו). .
(ירושלמי יומא פ"ח ה"ג)