ואני נתתיו לכם וגו'. תניא, מניין שאין מועלין בדמי קדשים, עולא אמר, אמר קרא ואני נתתיו לכם – שלכם יהא. דבי ר' ישמעאל תנא, ואני נתתיו לכם לכפר – לכפרה נתתיו ולא למעילה, ור' יוחנן אמר, אמר קרא, כי הדם הוא – הוא לפני כפרה כלאחר בפרה, מה לאחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה מבמפרש הוא בהווייתו יהא, במצב אחד לעולם
, והני תלתא קראי ל"ל, חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה מגאם אכלו בטומאה אינו חייב אלא משום דם ולא משום טומאה. ועיין מש"כ בפ' ראה בפסוק על הארץ תשפכנו כמים השייך לענין זה.
וכתבו התוס' הא דאמרינן במעילה י"ב ב' המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו, הוא משום דלפי הילפותא דהכא איירי הענין בכאן לאחר שחיטה דשייכא ביה כפרה, אבל מחיים לא, עכ"ל. ועם כ"ז לא נתבאר טעם הענין, אבל הרמב"ם בפ"ב הי"א ממעילה כתב בטעם הדבר דבמקיז דם יש מעילה משום דכיון דאי אפשר לה לחיות בלא דם הוי כגופה, יעו"ש ובתוס' ברכות ל"א א'.
. (יומא נ"ט ב')
על המזבח לכפר. על המזבח – כיון שהגיע דם על המזבח נתכפרו בעלים, לכפר – לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר מדאיירי לענין אם זרק דם קדשים על כבש המזבח או על המזבח גופיה שלא כנגד היסוד, ששם עיקר מקום זריקה כמבואר לפנינו בפ' ויקרא, או שהדם הראוי לזרוק למטה זרק למעלה ולהיפך או שהדם הראוי לזרוק בהיכל או בק"ק זרק על מזבח החיצון ולהיפך שפסול הבשר מלאכול והאימורין ליקרב, אבל הבעלים נתכפרו, וזה יליף מפסוק שלפנינו, דמדכתיב על המזבח לכפר משמע שכיון שהגיע הדם על המזבח אף באיזה מקום שהוא במזבח, בכבש או שלא כנגד היסוד, כבר נתכפרו בעלים, וטעם הדיוק הוא כמש"כ כ"פ בפ' ויקרא, ועוד דלשון על המזבח כולל כל שטח המזבח עם הכבש, ובכ"ז פסול הבשר והאימורין, משום דכתיב נתתיו לכפר ודרשינן לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר, ור"ל הא דהוקש כל שטח המזבח לגוף המזבת הוא רק לענין כפרה שהבעלים מתכפרין, אבל לא לדבר אחר, היינו שיהיה גם הבשר מותר באכילה והאימורין להקריב, ועיקר היתר הבשר תלוי בזריקת דמים כדכתיב בפ' ראה דם זבחיך ישפך [ואז] הבשר תאכל.
. (זבחים כ"ו ב')
בנפש יכפר. מלמד שדם שהנפש יוצאה בו מכפר ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר מוכגון דם התמצית שמתמצה ושותת בשעת שחיטה או אח"כ, וע' בדרשה הקודמת.
. (כריתות כ"ב א')