1ואיש איש. מה ת"ל איש איש, לפי שנאמר אשר יצוד, אין לי אלא צד, לקח, ירש, וניתן לו במתנה מניין, ת"ל ואיש איש מטנראה הבאור דאי ס"ד דקאי רק על הצד לא שייך לומר איש איש דמשמע כל אדם, והרי לא כל איש יודע לצוד ציד, והול"ל ואיש אשר יצוד, וכהאי גונא דרשינן בסוטה מ"ג א' מי האיש אשר בנה בית ונטע כרם, אין לי אלא בנה ונטע, לקח, ירש, וניתן לו במתנה מניין ת"ל מי האיש, וגם שם הכונה כן, דלשון מי האיש כולל כל איש ואיש, לא רק הבונה ונוטע בעצמו, וכאן הכונה דלקיחה וירושה ומתנה שייך בכל אדם, ומה שתפס אשר יצוד אורחא דמילתא נקט כמו דהתם תפס לדוגמא בנה ונטע, ודו"ק.
.
(תו"כ)
2אשר יצוד ציד. אין לי אלא אשר יצוד, נצודין ועומדין מאליהם כגון אווזין ותרנגולים מניין, ת"ל ציד מכל מקום ננראה דר"ל דא"א לומר רק אשר יצוד, דהא כפי המבואר בדרשה הקודמת מרבינן אפי' לקח וירש וניתן לו במתנה. ונראה דעל סמך דרשה הנ"ל שקיל וטרי הגמ' כאן, וכ"מ בתוספתא פ"ד דערכין בזה"ל, אחרי שסופנו לרבות ירש ולקח וניתן לו במתנה א"כ למה נאמר אשר יצוד וכו', ומבואר דבגמ' צריך להשלים דרשה זו כמו בתוספתא.
, א"כ מה ת"ל אשר יצוד, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת נאפירש"י כאלו הוא צד שאינה מזומנת לו, כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני, עכ"ל. וצ"ע קצת בזה, דהא הכתוב אומר מפורש בערב תאכל בשר, ומשמע מדי יום ביומו, [ואמנם י"ל דכעשיר ניתן להם], ולו"ד אפשר לפרש שיאכל בשר רק אם בא לו בדמים קלים כמו צידה שעולה מן ההפקר רק בטרחא קצת, אבל אם עולה לו בדמים מרובים לא יאכל, והוא ע"ד הכתוב בפ' ראה כי ירחיב ה"א את גבולך ואמרת אכלה בשר, הרי דרק בהרחבת הגבול הותר לאכול בשר, וכשעולה לו בדמים מרובים אפשר לו שיעני ושוב אין רחב גבולו. וע"ע בסוגיא כאן ולפנינו בפרשה ראה בפסוק הנזכר ראיה לפי' זה.
.
(חולין פ"ד א')
3חיה או עוף. כסוי הדם נוהג בחולין ולא במוקדשין, מנה"מ, אמר מר בר רב אשי, אמר קרא חיה או עוף, מה חיה אינו קדוש אף עוף אינו קדוש נבנראה דר"ל מה חיה בודאי של חולין הוא דהא אינה קריבה לגבי המזבח אף עוף איירי קרא בשל חולין ולא במוקדשין, וע"ע בסמוך.
.
(שם שם)
4חיה או עוף. או – לחלק אתא נגר"ל דלכן לא כתיב ציד חיה ועוף, דלא נימא דוקא אם שחע שניהם אז חייב בכסוי. ואע"פ דכתיב ושפך את דמו, בלשון יחיד, אך גם טובא משמע כאן והכנוי ו"ו קאי על "ציד" האמור בענין, הכולל גופים רבים, ולכן כתיב או לחלק, וע"ע בסמוך אות נ"ה. –
ודע דאע"פ דבעלמא קיי"ל בהמה בכלל חיה, מ"מ הכא בכסוי דם בהמה פטור, דילפינן זה בחולין פ"ד א' מדכתיב בפ' ראה גבי בכור בעל מום על הארץ תשפכנו כמים, מה מים א"צ כסוי אף דם בהמה א"צ כסוי, ועי' בהגהות הרש"ש שם. –
ורשב"ם בפי' התורה כאן כתב דטעם כסוי הדם בכלל הוא כדי שלא יבאו לאכלו [נראה דמכוין למ"ש בכריתות ד' ב' דכיון שנתכסה הדם שוב נחשב אינו ראוי לאכילה והאוכלו הוי כעפרא בעלמא, עי"ש ברש"י]. ולכאורה לפי טעם זה קשה למה פטור דם בהמה מכסוי, הלא זה החשש שייך גם בדם בהמה.
וי"ל עפ"י המבואר בגמ' ובתו"כ פ' צו בטעם הדבר דחלב חיה מותר, משום דחיה אינה קריבה למזבח [ע"ל בפ' צו ובתוס' חולין צ"ב סע"ב], ועיקר איסור אכילת דם מבואר בפ' הקודם דהוא משום שהוקדש להקרבה למזבח, ולכן מכיון דחיה ועופות בכלל אין קריבין למזבח [זולת תורים ובני יונה, מין מצויי] יש בהו חשש שיבאו לאכול דמם, וכמו חלב חיה, ולכן הוצרכו לכסותו להרחיק חשש זה, משא"כ דם בהמה כיון דכתיב ביה למעלה כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם – א"כ בלא"ה אין חשש שמא יבאו לאכלו משום דבדילי מיניה, ולכן לא הוצרכו לכסותו משום חשש אכילה, ודו"ק.
.
(שם פ"ו ב')
5חיה או עוף. ת"ר, חיה – כל משמע, בין מרובה בין מועט, עוף – כל משמע, בין מרובה בין מועט נדמלשון ויהי לי שור וחמור, שפירושו הרבה ממין שור וחמור, וכן ותעל הצפרדע, שפירושו מין הצפרדע.
, מכאן אמרו, שחט מאה חיות או מאה עופות במקום אחד – כסוי אחד לכולן, חיה ועוף במקום אחד – כסוי אחד לכולן נהולא שיכסה מקודם דם החיה ואח"כ ישחוט העוף ויכסה, וזו דעת חכמים דס"ל דאע"פ דכתיב חיה או עוף דמשמע שכל אחד מחויב בכסוי מיוחד, אך ס"ל דאו אתא לחלק דלא נימא דחייב בכסוי רק אם שחט שניהם, כמש"כ בדרשה הקודמת. אבל ר' יהודה ס"ל דלחלק ילפינן מדכתיב ושפך את דמו ולא את דמם, וע"ל ריש אות נ"ג, ולכן ס"ל דהאי או בא ללמד שכל אחד צריך כסוי מיוחד, וכל הפוסקים פסקו כחכמים.
ויש להעיר לפי מש"כ התוס' חולין ע"ט א' ובכ"מ דקיי"ל בעלמא כר' יונתן דא"נ או לחלק [ע"ל בר"פ קדושים בפ' את אביו ואת אמו], ור"ל דגם היכי דכתיב שני שמות כאחד כמו הכא חיה ועוף, ג"כ לא היינו טועים לומר דוקא שניהם ביחד, א"כ ע"כ ס"ל לר' יונתן כאן כר' יהודה דאו א"צ לחלק אלא בא ללמד שכל אחד צריך כסוי וא"כ למה פסקינן כאן כחכמים דא"צ כסוי מיוחד, וצ"ע.
.
(חולין פ"ו ב')
6אשר יאכל. השוחט ונמצאת טריפה, והשוחט לעבודה זרה, והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים, השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר והמעקר פטור מלכסות, מאי טעמא – אשר יאכל כתיב נווכל אלה אינם ראויים לאכילה, ועיין ביו"ד סי' כ"ח ס"כ דבספק טריפה מכסה בלא ברכה, ולא אבין הדבר לפי הטעם דאשר יאכל בעינן, וזו הלא עכ"פ אינה ראויה לאכילה, ומה לי אם היא ספק טריפה, כיון דאיך שהוא אינה ראויה לאכילה, ואולי י"ל דמשום דמדאירייתא לא שייך בכלל ספק דקמי שמיא גליא, ולכן אם מדאירייתא כשרה קרינן בה אשר יאכל, ועדיין צ"ע.
.
(שם ס"ה א')
7ושפך וכסהו. מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצאו קדשי מזבח שמחוסרין שפיכה גרירה וכסוי, ויצאו קדשי בדק הבית שמחוסרין שפיכה פדיה וכסוי שפטורין מכסוי הדם נזקדשי מזבח מחוסרין גרירת הדם מעל המזבח לאחר הזאה ולכסות, כי לכסות במקום השחיטה, דהיינו על המזבח, אי אפשר, דכיון דקי"ל בכסוי צריך ליתן עפר למעלה ועפר למטה מן הדם כדמשמע הלשון וכסהו בעפר, ובמזבח אי אפשר ליתן עפר למטה מן הדם, שתהיה חציצה בין דם למזבח, וקדשי בדה"ב מחוסרין פדייה, יען כי לאכלם אסורין הן, דכיון דקדשי בדק הבית הן הוי זה שחיטה שאינה ראויה ואסורה בהנאה אלא צריך לאחר שחיטה לפדותן בכסף ויהוה חולין והדר יכסו הדם, והרי זה מחוסר שפיכה ופדיה וכסוי. ולא נתבאר איפה מרומז בלשון ושפך וכסהו שלא תהיה בינתים חסרון מעשה כמו גרירה בקדשי מזבח ופדיה בקדשי בדק הבית.
ואפשר לומר עפ"י מש"כ בעלי הלשון בכונת הדרשה בב"ר פ' מ"ה במה דכתיב בהגר ויבא אל הגר ותהר, שהרתה מביאה ראשונה, משום דבעלמא כתיבי שני הפעלים האלה בפסוקים מיוחדים וכאן כתיבי תכופים להורות שהמעשים היו תכופים תיכף לביאה – הריון והיינו מביאה ראשונה [עיין בביאור הרז"וו שם], וכן נראה כוונת הדרשה דמו"ק כ"ח א' ותמת שם מרים ותקבר שם, סמוך למיתה קבורה, יעו"ש, ובגיטין כ"א ב' וכתב ונתן, מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה [לענין כתיבת גט על קרן של פרה]. וגם י"ל דזו היא כונת הדרשה במ"ר ויבא עמלק וילחם עם ישראל שלא נהג כדרך הלוחמים שמודיעים מקודם, שבאים למלחמה, אלא בא ולחם כדי שלא יכינו עצמן, ודייקו זה מסמיכות הלשון ויבא וילחם תיכף לביאה מלחמה, וה"נ י"ל מדכתיבי שני הפעלים תכופים ושפך וכסהו, משמע שצריכים להיות תכופים בפועל, ודו"ק.
.
(שם פ"ד א')
8ושפך וכסהו. במה ששפך בו יכסה, שלא יכסה ברגל, כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו נחוהא דהוצרך לטעם כדי שלא יהיו המצות בזויות עליו, ולא די בגז"ש ושפך וכסה, י"ל משום דבאמת כל היכי דלא כתיב מפורש ביד אפשר לפרש שתעשה הפעולה בכל דבר, וכמ"ש ביבמות ק"ה א' שאול בי מדרשא גדמית מהו שתחלוץ בשיניה, אמרו לו מי כתיב וחלצה ביד, וא"כ גם הכא לולא הטעם משום כבוד המצוה היה אפשר לשאול מי כתיב וכסהו ביד.
גם י"ל ע"פ מה דקיי"ל ביו"ד סי' כ"ח ס"ו דמותר לכסות גם בקתא דסכין, ובזה בא להוסיף שלא יהיו מצות בזויות עליו שלא יכסה ברגל, והיינו ברגל דוקא שהוא דרך בזיון, אבל זולת זה מותר גם בקתא דסכין שגם הוא כלול במה ששפך, ודו"ק.
.
(שם פ"ז א')
9ישפך וכסהו. ת"ר, ושפך וכסהו – מי ששפך יכסה נטיתכן דמדייק מדלא כתיב ואיש כי יצוד ציד כמו דכתיב בכ"מ, ורק כתיב ואיש אשר יצוד, לכן דריש דוכסהו נמשך למלת אשר, ר"ל האיש אשר יצוד וישפוך – הוא יכסה.
, שחט ולא כסה וראהו אחר מניין שחייב לכסות, ת"ל (פ' י"ד) ואומר לבני ישראל, הרי זו אזהרה לכל ישראל סנראה דסמך אסוף הפסוק כי נפש כל בשר דמו הוא, ר"ל אחרי שטעם ענין הכסוי הוא מפני שהדם הוא הנפש, וא"כ אין מן הראוי שישתפך דם הנפש בבזיון בגלוי, ולכן ממילא הצווי הוא על כל אדם.
וע' ביו"ד סי' כ"ח בט"ז ס"ק ח' מה שנתקשה בלשון הטור שכתב בטעם דבר זה מפני שמצות כסוי היא מצוה בפ"ע על כל ישראל כשאר מצות התורה, והקשה הט"ז ל"ל להוסיף טעם על דרשת הגמרא מפסוק ואומר לבני ישראל, יעו"ש. ולפי' מש"כ אין זה טעם נוסף אלא באור דרשת הגמרא, כמש"כ.
.
(חולין פ"ז א')
10וכסהו. כסהו ונתגלה פטור מלכסות, אמר ליה רב אחא בריה דרבא, מאי שנא מהשבת אבידה דאמר מר השב (פ' תצא) אפילו מאה פעמים, אמר ליה, התם לא כתיב מעוטא, הכא כתיב מעוטא וכסהו סאעיין בתוי"ט שכתב בזה, וז"ל ולפי' הרמב"ם שכתב שם דהשב לפי שהוא מקור משמעותו הרבה צ"ל דהכא ה"ק הא כתיב מעוטא וכסהו כלומר ולא נכתב בלשון מקור כסה בחולם הסמ"ך עכ"ל. והכונה פשוטה מדלא כתיב וכסה יכסה (ומ"ש התוי"ט כסה בחולם הוא במשקל קוה קויתי) כמו השב תשיבם משמע דאין הקפידא שיהיה הדם מכוסה אלא רק מצוה שיכסה, וכיון שכיסה פעם אחת שוב אינו זקוק, ובפרט למש"כ לעיל בשם רשב"ם דטעם הכסוי בעפר כדי שיתכפש בעפר ולא יבאו לאכלו, א"כ מכיון שנכסה כבר נתקלקל ולא חזי עוד לאכילה, כמש"כ שם. משא"כ בהשבת אבידה דעיקר הקפידא שתבא האבידה ליד הבעלים לכן חייב להשיב אפילו מאה פעמים עד שיבא הדבר לתעודתו, והיינו שתבא ליד הבעלים, ודו"ק.
והנה הרמב"ם דהסביר טעם דרשה זו דהשב תשיב משום דרק כשנכפל הפעל עם המקור אזי מורה על פעמים רבות וכמו שהבין התוי"ט כאן אליבא דידיה – קשה מש"כ הרמב"ם בפי"א מהל' טו"צ הל"א. שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו ק' פעמים (ויעוין בכ"מ) מנא ליה, הלא גם שם כתיב רק ושלח ולא הקדימו המקור.
ואולי יש לחלק, דשם הוו שני ענינים השלוח מידו והויתה על פני השדה – ושלח את הצפור החיה על פני השדה, ולכן אם שלחה וחזרה אף שקיים ושלח אך לא קיים על פני השדה, שתהיה בשדה, משא"כ כאן דאינו רק ענין אחד והוא פעולת הכסוי ואחרי שכסה פעם אחת שוב אין צריך לכסות, (ועי ברש"י כאן, שדרך אחרת לו בהאי מעוטא דוכסהו), ועיין לקמן בפרשה בהר כ"ה בפסוק והחזקת בו.
.
(שם שם)
11וכסהו. ת"ר, מלמד שדם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות, אמר ר' יהודה, אימתי בזמן, שאין שם דם אלא הוא, אבל יש שם דם בלא הוא פטור מלכסות סבר' יהודה לא פליג אחכמים אלא מפרש דבריהם. וטעם הדבר מפני שאין צריך לכסות כל הדם, ומטעם זה א"צ להמתין לכסות עד שיצא כל הדם, וע' ביו"ד סי' כ"ח סט"ו.
.
(שם פ"ח א')
12וכסהו בעפר. א"ר יוחנן משום ר' ישמעאל, הלכה עוקבת מקרא, התורה אמרה וכסהו בעפר והלכה בכל דבר סגר"ל הלכה המקובלת איש מפי איש עד משה רבינו עוקבת את הדין המפורש לפי פשטות הכתוב [ולשון עוקבת כמו מקפחת] וכמו הכא דאע"פ דכתיב בעפר בכ"ז קיי"ל דמכסין בכל דבר המגדל צמחים, כפי שיתבאר בדרשה בסמוך, ואמנם לא ידעתי למה קרי לזה עקיבת מקרא, והלא כפי שיתבאר בסמוך ילפינן חדוש דין זה דמכסין בכל דבר מגוף לשון הפסוק ומאי שניא דרשה זו משאר דרשות כאלה שבש"ס שעליהן לא אמרו הלכה עוקבת מקרא, אלא נחשב כמפורש ממש בתורה, ואולי הכונה דכאן לבד הדרשה באה ביחוד הלכה מקובלת לדין זה. –
ודע דהא דהמנהג אצלנו לברך על כסוי דם בעפר אינו מעיקר הדין, אלא רק מפני שאנו נוהגין לכסות בעפר מברכין לפי ערך הפעולה, וכן כונת התורה שדברה בהוה שדרך לכסות בעפר, ולכן באופן שמכסה בדבר אחר נראה דצ"ל על כסוי דם לבד.
.
(סוטה ט"ז א')
13וכסהו בעפר. עפר לא נאמר אלא בעפר, מלמד שצריך ליתן עפר למטה ועפר למעלה סדנראה הכונה משום דמצינו כ"פ כתוב הדבר שמכסין בו בלא בית השימוש, כמו (יונה ג׳:ו׳) ויכס שק, ויכסו שקים, וא"כ היה אפשר גם כאן לכתוב וכסהו עפר, ומדכתיב בעפר מורה שיהיה מכוסה מכל צדדיו. ובטעם הדבר בזה נראה ע"פ מש"כ לעיל אות נ"ה בשם הרשב"ם בטעם כסוי דם כדי שיתקלקל ויתכפש בעפר ולא יהיה ראוי לאכילה, ואם לא יתכסה בעפר משני הצדדין אפשר להסיר העפר מצד אחד ויהיה ראוי לאכילה.
.
(חולין פ"ג ב')
14וכסהו בעפר. ת"ר, יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי, ת"ל בעפר סהגם בזה נראה הטעם כמש"כ באות הקודם ע"פ מש"כ הרשב"ם דעיקר טעם כסוי הדם הוא כדי שלא יבאו לאכלו ולכן צריך שיתכפש בעפר ויתקלקל ולא יהיה ראוי לאכילה, וא"כ פשוט דבכסוי באבנים ובכפית כלי לא יתקלקל הדם ועדיין ראוי לאכילה, ולכן אין מכסין בזה.
.
(שם פ"ח ב')
15וכסהו בעפר. אין לי אלא בעפר, מניין לרבות זבל הדק וחול הדק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית ונעורת פשתן דקה ונסורת של חרשין דקה וסיד וחרסית ולבנה ומגופה שכתשן ת"ל וכסהו סולא נתבאר טעם הראיה בזה מלשון וכסהו. ורש"י פי' דאם היה עכוב דוקא בעפר הול"ל ובעפר יכסנו, ומדהקדים וכסהו לבעפר משמע ליה דלאו דוקא עפר אלא אורחא דמילתא נקיט, ואמנם בכ"ז א"א להוציא המלה עפר כולה מפשטה לומר דאפילו בכל דבר מכסין אלא רק בדבר הדומה לעפר והיינו שמגדל צמחים, וכפי שיתבאר.
, יכול שאני מרבה אף זבל הגס וחול הגס ושחיקת כל מתכות ולבנה ומגופה שלא כתשן וקמח וסובין ומורסן, ת"ל בעפרסזומפרש בגמרא דלכן מרבה את אלו וממעט את אלו, מפני שאלו המתרבים הם דומין לעפר שמגדלין צמחים, משא"כ אלה המתמעטין, ומדכתיב בעפר צריך שיהיה דומה בתכונתו לעפר וכמש"כ באות הקודם.
.
(שם שם)
16וכסהו בעפר. תניא, בית הלל אומרים, מצינו אפר שנקרא עפר, שנאמר (פ' חקת) ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת סחנראה טעם הדבר משום דבזה חלוק שם עפר משם אדמה, דשם אדמה כולל רגבים גדולים ושלמים, משא"כ שם עפר מורה על פרור ושחוק וכמו ואשחקם כעפר, עד אשר דק לעפר (פ' עקב) וכדומה וכיון שכן כולל גם אפר שיש לו ג"כ תכונה זו מתולדתו.
.
(שם שם)
17בעפר. מדכתיב בעפר בסגו"ל ולא בשו"א הבי"ת מלמר שצריך להזמין העפר לשם כסוי סטבפרישה ביאר הענין בקיצור וז"ל מדכתיב בעפר בסגו"ל דהוא ציר"י פת"ח קטן, ור"ל דהוא עפר ידוע, עכ"ל. והכונה מדכתיב בֶּעָפר (בסגל הבי"ת ולא בשו"א) נראה דהכונה על עפר ידוע, דְּבֶּעָפָר הוא כמו בּהָעָפָר כדין אותיות בכ"ל הבאות לפני ה' הידיעה תשמט הה' ותנועתה תבא אל האותיות בכ"ל כמו בְּהַמָקוׁם, במקוׁם בְּהָארץ בָּארץ, אף כאן בא בָּעָפר תמורת בְּהָעפר (כי לפני עי"ן קמוצה תבא הה' תמיד בסג"ל). ועיין בתבו"ש סי' כ"ח ס"ק י"ב ובפמ"ג סי' הנ"ל במשבצ"ז ס"ק ג'.
[פרישה ולבוש ביו"ד סי' כ"ח].