ובא הלוי. מהו ובא – כל זמן שבא תן לו, מכאן למעשר ראשון שאינו בטל פדעיין מש"כ לעיל בפ' כ"ב בדרשה עשר תעשר דמעש"ש ומעשר עני אין נוהגין יחד בשנה אחת, אלא נדחים הם זה מפני זה במשך שנים ידועות, עיי"ש בארוכה, ואמר כאן דמעשר ראשון אינו נדחה, אלא נוהג לעולם, ומסמיך זה על הלשון ובא הלוי כל זמן שבא תן לו, וכבר באה דרשה כזו לפנינו בפ' קרח, בפ' ואל הלוים תדבר וגו' מאתם בנחלתכם, מה נחלה אין לה הפסק אף מעש"ר אין לו הפסק, יעו"ש.
. (ר"ה י"ב ב')
כי אין לו חלק. לו אין חלק ולך יש חלק חייב במעשר, יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש גם לו חלק בהם פטורות מן המעשר פהועיין מש"כ לעיל בפסוק כ"ב בדרשה עשר תעשר מדין פטור מעשר בהפקר.
. (ירושלמי מעשרות פ"א ה"א)
אשר בשעריך. מלמד שאין מוציאין מארץ לחוץ לארץ פור"ל אין מוציאין מעשר עני מא"י לחו"ל, כך פירש הרמב"ם בפ"ו הי"ז ממתנ"ע וכפי הנראה כך היתה גירסתו בספרי. אבל הגר"א ז"ל גורס שאין מוציאין את העניים מא"י לחו"ל, ואולי הטעם הוא שלא למעט בישוב הארץ. והנה בספרי מביא מעשה בענין זה שהיתה משפחה אחת בירושלים ונתנו להם שש מאות ככר זהב לפרנסתם ולא רצו להוציא חוץ לירושלים, ולפי' הרמב"ם הוי הפירוש שלא רצו להוציא את המעשר עני, אבל זה קשה טובא, דמשמע לפי"ז שהמשפחה הזאת הוצרכה לפרנסה בחו"ל ונתנו להם שם בחו"ל שש מאות ככרי זהב ולא להוציא להם את המעשר מא"י, וא"כ היתה המשפחה בחו"ל, ובספרי הלא מבואר מפורש שהיתה בירושלים.
וגם צ"ע לפי' זה מתוספתא פ"ד דפאה הובאה שם מעשה זו לענין סתם צדקות, ואי ס"ד דהיציאה קאי על המעשר א"כ מאי שייכות מעשה זו לתוספתא דלא איירי כלל בענין מעשר, וצ"ע רב.
[ספרי].