1ולקחתם. ת"ר, ולקחתם – שתהא לקיחה תמה, מכאן לארבעה מינים שבלולב שמעכבים זה את זה קכפירש"י דדריש ולקחתם – ולקחת תם, עכ"ל, והוא ע"ד נוטריקון. ולו"ד י"ל דהכונה מדלא כתיב ותקחו לכם, דלשון כזה היה מורה על המשכת הפעולה מעט מעט, וכמ"ש במ"ר ויתן לך האלהים, יתן ויחזור ויתן, ומדייק מדלא כתיב ונתן שהיה במשמע בפעם אחד, ובענין שלפנינו אם היה כתוב כן היה הכונה שיקח כעת המינין שיש לו ואח"כ כשיהיה לו מין אחר יחזור ויקח, ומדכתיב ולקחתם לכם משמע שתהא הפעולה תמה ונשלמת בשלמותה הנכונה, היינו בכל הארבעה מינין, וקרוב לזה כתב בס' התוה"מ. –
ודע דבכלל דרשה זו מלקיחה תמה כלול טעם הדין שלא יהא אחד מן המינין חסר בכמותו, כגון ניטלה פטמתו או עוקצו של אתרוג והתיומת של לולב וכדומה, ועוד יתבאר מזה.
.
(סוכה ל"ד ב')
2ולקחתם. ת"ר, ולקחתם – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד קכאנראה דאין הכונה שלא יאחזו שנים כאחד בלולב אחד ויצאו בו בשותפות, דהא זה נתמעט בדרשה הסמוכה מן לכם שאין אדם יוצא בלולבו של חבירו, וגם שותפות בכלל, אלא הכונה שלא יברך אחד בשביל חבירו באתרוג של חבירו, וכגון אם חבירו ע"ה ואינו יכול לברך, והיינו שלא יקח ויברך ראובן באתרוג של שמעון בשביל שמעון.
אך צ"ע דל"ל מיעוט זה תיפק ליה דהוי כמו כל מצות שבגופו, תפילין ציצית וכדומה שא"א לעשות שליח עליהן, וכבר נתעוררו על זה המפרשים ולא בררו הענין.
ומה שנראה לי בענין דרשה זו בכלל, כי כבר תמהו רבים על מה שהשמיטו כל הפוסקים את כל דרשה זו, שתהא לקיחה ביד כל אחד, ולא מצאו כולם פתרון הדבר בפשיטות ונכנסו בדחוקים ובפלפולים שונים. והנה ברי"ף הגירסא כאן שתהא לקיחה תמה ביד כל אחד, והיינו שיעכבו המינים זה את זה, כמבואר בדרשה הקודמת. ודרשה זו דלקיחה תמה באה באגב לעיל בסוגיית הגמ' ל"ד ב', ולפי גירסת הרי"ף נראה ברור שהושאלה הדרשה לשם מכאן, ועיקר מקומה כאן, וא"כ עיקר חידוש הדרשה כאן שתהא לקיחה תמה, ולפי"ז הלשון ביד כל אחד אינו מעיקר חידוש הדרשה אלא בא רק לעיטור הלשון, ועיקר החידוש הוא שתהא לקיחה תמה, וזה הדין הביאו הפוסקים כולם, ואחרי כל זה הכל מיושב, ודו"ק. –
ועיין מש"כ לעיל בפ' ויקרא בפסוק ולקח הכהן (ד' כ"ה) אם נתן אדם על יד חבירו אתרוג לצאת בו, והיינו שהוא בעצמו לא לקחו, אם יצא או לא, אם זה הוי בכלל ולקחתם, יעוי"ש גדר הספק בזה.
ודע דמה שאנו מברכין על נטילת לולב ולא על לקיחת או לקחת, כלשון הכתוב ולקחתם, לא נתבאר הענין. ומצאתי שנשאל על זה הרשב"א בתשובה סי' קנ"ז והשיב שאין אנו מקפידין בלשון, יעוי"ש, אך בכ"ז טעמא בעי. ונראה לי עפ"י מ"ד במ"ר כאן, ולקחתם לכם ביום הראשון, א"ר אבין, משל לשנים שנכנסו לדיין ואין אנו יודעים מי נצח אלא מי שנושא ענפי תמר בידו הוא נצח, כך, כשישראל יוצאין בסכות ולולבין ואתרוגין בידיהם אנו יודעין שהם נצחו, ע"כ. והבאור הוא משום דחג הסכות הוא אחר יום הדין ומלחמה בין ישראל ובין הקטיגור ואין אנו יודעין מי נצח, והוי הלולב לאות שנצחו ישראל ויצאו זכאין בדין. וכתב על זה בספר לחם שלמה [הספרדי, סי' שנ"א], וז"ל, לפי שבמנהג המנצחים לרומם ולהוליך בידיהם עצי תמרים לאות נצחון, עכ"ל.
ולפי זה יתבאר לשון הברכה על נטילת לולב, שהלשון נטילה מורה על התרוממות והגבהה, וכמו וינטלם וינשאים (ישעיה ס"ב), ומענין זה הוי לשון הברכה על נטילת ידים [עי' בכתב וקבלה ס"פ שמיני], משא"כ לשון לקיחה מורה רק על אחיזה בעלמא בלא כל עקירה ממקומו, ודו"ק.
.
(שם מ"א ב')
3ולקחתם לכם. לכם – משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול קכבומסיימו בגמ' מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט ראשון של חג בלולבו של חבירו אא"כ נתנו לו במתנה. ויש להעיר ממ"ש ביומא ג' ב' לחד מ"ד בהא דכתיב בפ' תשא קח לך סמים ובפ' שמיני קח לך עגל ובפ' בהעלותך עשה לך חצוצרות, דלך פירושו משל צבור, יעוי"ש, וכאן מפורש ההיפוך דלכם פירושו משלכם. וצ"ל דשאני התם כיון דהענין בכלל בא בשביל הצבור א"כ מהיכי תיתא שיביא משלו, משא"כ הכא דהמצוה על כל אחד והוי כמו דכתיב ולקחת לך משלך. –
וכתבו התוס' דבאתרוג השותפין ג"כ אין יוצאין מטעם לכם, וצ"ע למה לא כלל הגמ' שותפות בין שאול וגזול, וי"ל עפ"י מש"כ התוס' דשותפות הוי בכלל שאולה, ומה שנוהגין עתה לקנות אתרוג בשותפות היינו טעמא משום שכל אחד מהשותפין נותן חלקו לחבירו במתנה ע"מ להחזיר, ואע"פ שאין מפרשין כזה מפורש, סתמא דמלתא כאלו פירשו דמי, אחרי דבענין אחר אין יכולין לצאת בו. –
והנה בסנהדרין כ"א ב' איתא אמר רבה אע"פ שהניחו לו לאדם אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו דכתיב כתבו לכם, ופי' בתו"ח דהכונה כתבו לכם משלכם, יעוי"ש. והנה לפי פשטות טעם זה יתחייב שהקונה אתרוג ומת אין בנו יוצא בו, דלא הוי לכם, אבל מכיון דאין הסברא מחייבת לזה, כי בודאי ירושת אבות נקרא לכם, לכן נראה דהענינים שונים, דהא בס"ת אמרו מצוה לכתוב ס"ת ולא אמרו מצוה לקנות, וי"ל דהטעם הוא למען יתרבו הספרים ולהגדיל תורה וכמש"כ בב"ב י"ד א' כתב ר' אמי ד' מאה ספרי תורה, והוא כדי שיתפשטו הרבה בעולם, ועיין ב"מ פ"ה ב', וכ"ז בכותב ס"ת, אבל אם קנה ספר כתוב לא קיים המצוה, דהספר כבר ישנו בעולם, וה"ה יורש, משא"כ באתרוג.
.
(סוכה מ״א ב')
4ולקחתם לכם. לכם — משלכם, להוציא של איסורי הנאה קכגכמו אתרוג של עיר הנדחת ושל אשרה ושל ערלה. והובא זה הענין בבאור פרטי בסוגיא דבבלי פ"ק דסוכה.
.
(ירושלמי סוכה פ״ג ה״א)
5ביום. ביום ולא בלילה קכדמדייק דהול"ל ולקחתם בראשון וכמו דמצינו בכ"מ שבא המספר לבד בלא שם היום, בשלשה עשר בו ונוח בארבעה עשר בו וכדומה. ובסוגיא איתא דעת ר"א ביום ואפי' בשבת, אבל לא קי"ל כן.
.
(סוכה מ״ג א')
6ביום. כל היום כשר לנטילת לולב, דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון קכהעפ"י הכלל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום, וכתבנו מכלל זה כ"פ בחבורנו.
.
(מגילה כ׳ ב,)
7הראשון. וכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, מה שביעי שביעי לחג, אף ראשון ראשון לחג קכובא לאפוקי שלא נפרש ביום הראשון כמו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם דהתם הפירוש ביום ערב פסח.
.
(פסחים ה׳ א׳)
8פרי עץ הדר. ת"ר, הרואה אתרוג בחלום הדר הוא לפני קונו, שנאמר פרי עץ הדר קכזר"ל חשוב הוא לפני קונו, וסמך על המבואר בסמוך דפרי עץ הדר שבכאן הוא אתרוג, וכונת הענין בכלל שיפתור האדם לו את חלומו לטובה, יען כי כל החלומות הולכין אחר הפתרון כמבואר בירושלמי מעש"ש פ"ד ה"ו, ובבבלי ברכות נ"ה ב' הלשון כל החלומות הולכין אחר הפה, והכונה – אחר הפתרון. וזוהי הכונה מ"ש בפרק הרואה, הרואה דבר פלוני בחלום ישכים ויאמר פסוק טוב קודם שיקדמנו פסוק אחר, והיינו מפני שהחלומות הולכין אחר הפתרון.
ודע דכפי הנראה יש בגמ' כאן קצת ט"ס, ובלעדי הג"ה לא יובן הענין, וז"ל הגמ', הרואה אתרוג בחלום הדור הוא לפני קונו שנאמר פרי עץ הדר כפות תמרים, הרואה לולב בחלום אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים. והנה על הא דרואה לולב בחלום וכו' אינו מביא כל סמך מפסוק, וגם אינו מבואר למה הביא בהמשך הראיה מאתרוג גם הלשון כפת תמרים, ודי היה להביא רק הלשון פרי עץ הדר, ולכן נראה דצ"ל כן, הרואה אתרוג בחלום הדור הוא לפני קונו שנאמר פרי עץ הדר, הרואה לולב בחלום אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים, שנאמר כפת תמרים, וסמך על הדרשה שבסמוך כפת כתיב [ולא כפות] בלשון יחיד, ובזה הכל מבואר.
.
(ברכות נ"ז א')
9פרי עץ הדר. תניא, רבי ישמעאל אומר, פרי עץ הדר אחד, כפת תמרים אחד, ענף עץ עבות שלשה קכחפירש"י דדריש ענף חד, עץ חד, עבות חד, הרי שלשה, עכ"ל. ויש להוסיף באור דס"ל לר"י דתואר עבות המוסב על העץ הוא על שם שענפיו קלועים ואין קליעה פחותה משלשה, ומפרש מעץ עבות יקח ענפיו, וא"כ מבואר שיקח לא פחות מג' ענפים, יען כי אם אין בו ג' ענפים אינו עץ עבות, ועיין באות הסמוך.
, ערבי נחל שתים קכטפשוט דדריש מדכתיב ערבי בלשון רבים. ובמשנה איתא דעת ר' עקיבא החולק בזה וס"ל כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת, ופסקו הפוסקים כר"י, וטעמיהם מבואר משום דכפי דמשמע מלשון המשנה ס"ל לר' טרפון ג"כ כר' ישמעאל, יעו"ש, וע' בסמוך.
וכתב הרמב"ם בפ"ה מלולב דמותר להוסיף בהדס ואין בזה משום בל תוסיף, וטעמו ביאר הרשב"א בתשובה סי' ע"ה דכל שלנאותו בהדס אינו בכלל בל תוסיף, והרא"ש כתב דבהדס יש בל תוסיף רק בערבה ליכא משום בל תוסיף, משום דכל מה שמוסיף בערבות הוי בכלל ערבי, יעו"ש. וצ"ל בטעמי' כעין מ"ש במכות ה' ב' לענין עדים, ומניין אפילו מאה ת"ל עדים, וכמו כן מדכתיב ערבי – אפי' הרבה.
אלא שצל"ע בכלל הדבר שפסקו הפוסקים כר' ישמעאל דערבי שתים, דהא כפי המתבאר בסוגיא [ל"ד א'] דרבנן לא ס"ל כלל הדרשה דערבי שתים, וכן קיי"ל וכמו שנבאר בסמוך אות קמ"ד, ומה דכתיב ערבי בא לדרשה אחרת כמש"כ שם, וא"כ האיך נתפוס כאן בדרשה זו כר' ישמעאל, וצ"ע.
.
(סוכה ל"ד ב')
10פרי עץ הדר. אתרוג אחד נוטלין ולא שנים, מאי טעמא, דכתיב פרי עץ הדר, פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות קלזה נדרש בגמרא בהמשך הדרשה שיובא בסמוך דפרי עץ הדר היינו אתרוג, משום דמשמעות פרי עץ הדר דטעם עצו ופריו שוה, כפי שיתבאר, ופרי כזה הוי אתרוג, ופריך בגמרא ואימא פלפלין שגם הם טעמם וטעם עצם שוה, ומשני משום דלא אפשר דקאי על פלפלין, דאיך נעביד, דאם נקח חדא לא מנכרא משום קטנותה, ואם תרי ותלת פרי אחד אמר רחמנא.
ולא נתבאר לי טעם דרשה זו, כי מניין לנו שפרי אינו כולל יותר מאחד, כי הלא השם פרי לעולם אינו בא במספר רבים, ואפילו היכי שהכונה פירות רבים כתיב ג"כ ביחיד, כמו פרי האדמה, פרי הארץ, כי עץ נשא פריו, אשר פריו יתן בעתו, וכדומה הרבה מאוד, ואולי הדיוק הוא מלשון הדר, דאם היה הכונה על פירות רבים הול"ל הדורים, וס"ל דתואר הדר מוסב על השם פרי ולא על השם עץ, וצ"ע.
.
(שם ל"ה א')
11פרי עץ הדר. ת"ר, פרי עץ הדר, עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג, רבי אומר, אל תקרא הדר אלא הדיר, מה דיר זה עד שבאין קטנים עדיין גדולים קיימין אף אתרוג כן, רבי אבהו אומר, אל תקרא הדר אלא הדר, דבר שדר באילנו משנה לשנה, בן עזאי אומר, אל תקרא הדר אלא אידור, שכן בלשון יוני קורין למים אידור, ואיזה הוא שגדל על כל מים – הוי אומר זה אתרוג קלאהנה הטעם הפשוט מהמקובל אצלנו שפרי עץ הדר היינו אתרוג כתבו הראשונים ע"פ תרגום הפסוק דפ' בראשית ונחמד העץ – ומרגג אילנא, ולכן נקרא אתרוג שהוא תרגומו של הדר ונחמד, עיין בנמוקי רמב"ן כאן ובחידושי ריטב"א בסוגיא כאן. ואמנם חז"ל מצאו לנכון למצוא רמז גם בגוף הלשון דפרי עץ הדר היינו אתרוג [אולי כדי להוציא טעותן של הקראים דמפרשי פרי עץ הדר – פרי מהודר, אשר באמת זה הבל, דא"כ הול"ל פרי הדר, ועוד מכמה טעמים], ולכן דרשו בזה דרשות שונות.
ור' אבהו דריש הדר מלשון דירה כדמפרש, וי"ל בכונתו משום דהדרת כל עץ היא פריו, וס"ל דהמלה הדר מוסב על העץ ולא על הפרי, והיינו שהעץ הוא הדר, ומה הדרתו, שנושא פרי משנה לשנה, וסגולה כזו היא רק בעץ אתרוג..
(מס' התוה"מ)
ובדברי בן עזאי אל תקרא הדר אלא אידור גרים בערוך אלא הדור, ונראה עיקר כגירסא שלנו דצ"ל אידור, שכן מצינו בכ"מ שם אידור תואר למים, ע"ש הכתוב במים אדירים וכמ"ש במנחות נ"ג ב', וכן פירש"י ע"פ זה כונת הכתוב בשופטים ה' מים שאל חלב נתנה בספל אדירים הקריבה חמאה, דהכונה בספל של מים כמו ששאל, כדי שלא יכיר ועי' עוד מש"כ באות הבא.
.
(שם שם)
12הדר. הדר – למעוטי יבש קלבדריש הדר מלשון ליחות ורטיבות (בלשון יונית הידרא הוא מים וכמש"כ באות הקודם), וכן החדש אדר נקרא לדעת קצת ע"ש שבו יעלה צמח האדמה ופרי הארץ המלאים לחלוחית ורטיבות. ומזה יש לפרש גפן אדרת (יחזקאל י״ז:ח׳) כלומר המלאה לה ליח בימי פריחתה, ולכן יאמר שם בפסוק ב' כל טרפי צמחה תיבש, וידוע דאל"ף מתחלף בה"א שהם מאותיות אהח"ע. והנה גם ביתר המינים פסול יבש, דילפינן מאתרוג.
.
(סוכה כ"ט ב')
13כפת תמרים. אמר ליה רבינא לרב אשי, ממאי דהאי כפת תמרים דלולבא הוא, אימא חרותא קלגענף הדקל משנתקשה שתי שנים ושלש ויוצאין ממנו לולבין הרבה שנשרו עליהן ונתקשו גם הם ונעשו עץ, זה פונה לכאן וזה לכאן כענפי שאר אילנות.
, בעינא כפות וליכא קלדר"ל בעינן שאם היה פרוד יכפתנו, והרי זה פרוד ואין אתה יכול לכפותו שיהיו ענפיו הנפרדים כאן וכאן נכפתים ומתמעכים אצל אביהם שהם מחוברים בו לפי שקשים הם.
, ואימא אופתא קלההוא היוצא מעיקר הדקל שהוא חלק ואין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן שאין לך כפות הימנו.
, כפות – מכלל דאיכא פרוד והאי כפות ועומד לעולם, ואימא כופרא קלוהיינו נמי עץ כעין חרותא אלא עדיין בן שנה או בן שתי שנים ולא נתעבה עצו ואתה יכול לכפות ענפיו ע"י אגוד ולזקפן למעלה לאוגדן עם אביהן.
, אמר אביי, כתיב בתורה (משלי ג׳:י״ז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום קלזואלו עשויין כקוצים ועוקצין הרבה יוצאין מהם ומסרטין את הידים, ולא יתכן שתצוה התורה ליקח כזה למצוה.
.
(שם ל"ב א')
14כפת תמרים. אמר ליה רבה תוספאה לרבינא, אימא תרתי כפי דתמרי קלחתמרים עצמן דרכן להיות הרבה תלויין ביחד במכבדות שלהן וקורין להן כף.
, אמר ליה כפת כתיב, ואימא חדא, אמר לי', לההוא כף קרי ליה קלטוכי כתיב כפת על שם כפות, אם היא פרודה, ואין לשון זה נופל אלא על עלי הלולב.
.
(שם שם)
15כפת תמרים. תניא, יכול יהא אתרוג עמהם באגודה אחת, אמרת, וכי נאמר פרי עץ הדר וכפת תמרים, כפת תמרים כתיב קממשא"כ הני תלת מיני מכיון דכתיבי כולהו בו' החבור צריכין להיות באגודה אחת, דמדינא לולב ומיניו צריכין להיות באגודה אחת משום זה אלי ואנוהו, ובדיעבד אם לא אגדן כשר.
.
(שם ל"ד ב')
16וענף עץ עבות. ת"ר, ענף עץ עבות – שענפיו חופין את עציו, ואיזה הוא, זה הדס קמאר"ל שהעץ מחופה בעלין ע"י שהם עשויין בקליעה ושוכבין על אפיהן, ועיין בדרשה הבאה. ומפרש עוד בגמרא דליכא למימר דהיינו ענף עץ זיתים שגם הוא כולו עלין ארוכין ורצופין ומתוך שהן מרובין מכיסן העץ, משום דבעינן עבות כמעשה שרשרות שיהיו מורכבין זע"ז, וכזה הוי רק בהדס, גם א"א לומר דהיינו דולבא שגם הוא קלוע אך אין עליו רצופין לכסות כל עצו, וכן א"א לומר דהיינו הירדוף והוא מין פרח מאילן הגדל על שפת הנהר ויש לו כל תכונת מראה הדס כמבואר, משום דכתיב דרכיה דרכי נועם וליכא, ופירש"י ותוס' דזה מבריז את הידים כקוצים שראשי עליו עשויין חדין כמחט, עכ"ל. ואם קבלה היא נקבל שכן הוא מתכונת הפרח הזה, אף כי לא קראו אותו בשם מפורש וידוע.
ולולא דבריהם היה אפשר לפרש הפי' דרכיה דרכי נועם משום דמצינו דמין הרדופני הוא סם המות כמו בחולין נ"ח ב' בהמה שאכלה הרדופני, וא"כ י"ל דלא יתכן שתצוה התורה ליקח למצוה דבר שאפשר לבא בו לידי סכנה שמא יבאו לאכלו וכדומה. ואף שהתוס' כתבו דהירדוף והרדופני הם שני מינים, אך אפשר לומר דשניהם אינם מאכלים בריאים, וכ"מ בתנחומא פ' בשלח על הפסוק ויורהו ה' עץ ר' נחמיה אומר עץ של ערבה היה, ומפרש שם דעץ זו מרה היתה, יעו"ש. –
והנה משמע מפורש כאן דהיינו ענף עץ עבות דהיינו הדס, ולא קשה על זה ממה דמצינו בנחמיה ח' דחשיב שם בין מין עלי עצים שונים עלי הדס ועלי עץ עבות, ומבואר דשני מינים הם, יען כי כבר אוקמו חז"ל בסוכה י"ב א' דהדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב. וי"ל הבאור בזה ע"פ המבואר בסמוך היכי דמי עבות דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא, ופחות מזה נקרא הדס שוטה, א"כ י"ל דסתם הדס נקרא גם בתרי וחד טרפא, אבל הדס שהוא גם ענף עץ עבות נקרא רק בתלתא טרפי בקינא, ולקחו הדס שוטה ליפות הסוכה, וע"ע בדרשה הבאה.
.
(שם ל"ב ב')
17וענף עץ עבות. תניא, עץ עבות כשר, שאינו עבות פסול, היכי דמי עבות, אמר רב יהודה, דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא קמבטעם הדבר משום דבעינן שיהיו ענפיו חופין את עצו, ושיערו דבפחות משלשה טרפי בגבעול אחד נקרא חיפוי, ולכן אם היו שני העלים זה כנגד זה והעלה השלישי למעלה או למטה מהם אין זה עבות, אלא נקרא הדס שוטה, ופסול אף בדיעבד. כן מתבאר בגמרא ובפוסקים.
.
(סוכה ל"ב ב')
18וערבי נחל. ת"ר, איזו היא ערבה, קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק קמגר"ל משוך כנחל ולא עגול כי עגול הוא המין הנקרא צפצפה כבסמוך, ופיה חלק, ולא שדומה למסר היינו מגירה, דכזה הוי צפצפה כפי שיתבאר בסמוך.
.
(שם ל"ד א')
19וערבי נחל. תניא, אבא שאול אומר, ערבי שתים, אחת ללולב ואחת למקדש קמדר"ל שצריך ליטול שתי ערבות בחג, אחת זו שעם הלולב ואחת לעצמה זכר למקדש שהיו מקיפין את המזבח בערבה, וחכמים ס"ל דהא דבעינן ערבה מיוחדת לבד מזו שעם הלולב הוי הלכה למשה מסיני. וטעם פלוגתייהו י"ל דאבא שאול ס"ל דאפשר לומר בלשון המקרא ערבה בלשון יחיד כמו בלשון המשנה דמצינו שם ערבה יחידית, ואחרי דכתיב ערבי בלשון רבים שמעינן דצריך שתים, וחכמים ס"ל דאחרי דלא מצינו בכל המקרא ערבי בלשון יחיד ש"מ דאין לשון יחידי כלל במלה זו כמו שנמצאים הרבה מילים כאלה שאינם בלשון יחיד, ולכן אין להוציא מלשון זה דצריך שתים, ורק מהלכה למ"מ הוא, ואחרי דבגוף הדין לא פליגי לכן הבאנו דעת אבא שאול אף כי דעת יחיד הוא.
אך אמנם בפרטי הדין יש נ"מ ביניהם, דלאבא שאול צריך מדרבנן ערבה מיוחדת כל שבעת ימי החג, אחרי דכלל הכתוב ענין זה בתוך שארי המינים, ולחכמים לא נאמרה ההלכה למ"מ אלא במקדש בלבד, ומצותה במקדש להקיף כל שבעת הימים וחכמים תקנו ליטלה בגבולין רק ביום השביעי זכר למקדש, ולא בשארי הימים כמו לולב ומיניו, משום דיש להם עיקר מה"ת, ולכן אף בגבולין עבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ודו"ק.
.
(שם שם)
20וערבי נחל. אין לי אלא ערבי נחל, של בעל ושל הרים מניין, ת"ל ערבי נחל, מכל מקום קמהמלת בעל לישנא דמיתבותא היא, ר"ל שגדלה בשדה מיושבת לזרוע שם דהיינו שדה לחה אף שלא גדלה אצל הנחל כשר, והפסוק בישעיה ס"ב כי יבעל בחור בתולה מתרגמינן ארי כמתיתיב עלם עם בתולתא, ור"ל דאין הפי' ערבי נחל כל דבר הגדל על הנחל אלא מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל כפי שיתבאר בסמוך, וזה הוא הנקרא ערבה, ורוב מין זה גדל על הנחלים, לכך נאמר ערבי נחל, אבל באמת גם אם גדל מין זה במדבר או בהרים כשר, וטעם הדיוק מלשון ערבי פירש"י משום דכתיב ערבי בלשון רבים, עכ"ל. וקשה לי הא מתבאר בסוגיא זו דחכמים ס"ל דלא מצינו ערבי בלשון יחיד כלל, וכמש"כ בריש אות הקודם, וא"כ מאי ראיה מייתי מדכתיב ערבי בלשון רבים, וגם אין מתבאר לפי פירוש זה הלשון מכל מקום, דהול"ל ת"ל ערבי נחל.
אבל לולא פירש"י היה אפשר לפרש משום דמצינו שם ערבי נחל גם בערבות הגדלים ביבשה, כמו באיוב מ' כ"ב יסבוהו ערבי נחל, ושם איירי ביבשה כמ"ש שם תחת צאלים ישכב, ובודאי שוכבים על היבשה, ועל זה אמר ת"ל ערבי נחל מכל מקום, ר"ל אחרי דמצינו שם ערבי נחל גם על ערבות הגדלים ביבשה ממילא כולל כאן כל מיני ערבות, ולא נאמר ערבי נחל אלא מפני שדבר הכתוב בהוה, שעל הרוב דרך הערבות לגדל בנחלים.
.
(שם ל"ג ב')
21וערבי נחל. ת"ר, ערבי נחל — הגדילות על הנחל, פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים קמור"ל ביבשה, וחילוקיהם מבואר, שערבי נחל הגדלים על המים עלים שלהם משוך, ושל צפצפה עגולים, ופיו של העלה מערבי נחל חלק ושל צפצפה דומה למסר כמש"כ לעיל אות קמ"ג, וקנה של עלה מערבי נחל אדום, ולא של צפצפה, כמש"כ שם.
.
(שם ל"ד א')
22וערבי נחל. אמר אביי, האי חילפא גילא כשר להושענא קמזהול מין ערבה שאין פי העלה שלה חלק ואינה כמסר [ע"ל [אות קמ"ג], אלא יש לה תלמים קטנים עד מאוד כמו פי מגל קטן.
, ואע"פ דאית ליה שם לוויי, אפילו הכי כשר, מאי טעמא, ערבי נחל אמר רחמנא – מכל מקום קמחעיין מש"כ לעיל אות קמ"ה.
.
(סוכה ל"ד א')
23ושמחתם. אע"פ שכל המועדים מצוה לשמוח בהם, אבל בחג הסכות היתה במקדש שמחה יתירה, שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים קמטבכל המועדים כתיב (פ' ראה) ושמחת אתה ובנך וגו', וילפינן מזה חיוב שמתה ברגל, כמבואר בפסחים ק"ט א' ועיי"ש בתוס', ובסכות כתיב רבוי יתירא כאן ומרבינן שמחה יתירא, וזו היא שמחת בית השואבה שבמקדש. והנה כתב הב"ח בטור או"ח סי' תר"ס דמטעם זה אין האבל מקיף בחג מפני שאסור בשמחה, יעו"ש. ויש לדון בזה לפי מש"כ הרמ"א באו"ח סי' קכ"ח סעיף מ"ד בשם המרדכי דהשרוי בלא אשה לא ישא את כפיו משום דהוא שרוי בלא שמחה (יבמות ס"ג ב') והמברך צריך להיות בשמחה, א"כ לדברי הב"ח גם לא יקיף בחג, וזה דבר חדש, וצריך תלמוד.
[רמב"ם פי"ח ה"ב מלולב]
24ושמחתם וגו'. אית תני ושמחתם בשמחת שלמים תכתוב מדבר, ואית תני בשמחת לולב הכתוב מדבר קמטמאן דאמר בשמחת שלמים טעמיה משום דקשה ליה לאוקים בשמחת לולב, דמכיון דפתח הכתוב בלולב ולקחתם לכם ביום הראשון וא"כ איך זה סיים תיכף ושמחתם [בלולב] שבעת ימים, ולכן דריש דקאי על שמחת שלמים שמצוה לאכלם בשמחה, כמש"כ כ"פ בפ' ראה ובפ' תבא וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת, ומאן דמוקי פסוק זה בשמחת לולב דעתיה כן משום דאין הפרשה איירי כאן כלל בענין שלמים רק בשמחת לולב, ואי משום סתירת הלשון ביום הראשון ושבעת ימים, ס"ל דהלשון ביום הראשון בא להורות שחיוב יום הראשון הוא במדינה חוץ לירושלים וחיוב שבעת ימים הוא במקדש וכמש"כ לפני ה' אלהיכם וכבדרשה הבאה. ופשטות סוגית הגמרא בבבלי כמ"ד בשמחת לולב, כפי שמתבאר בסוכה מ"ג ב' וברש"י שם ד"ה לולב נמי.
.
(ירושלמי סוכה פ"ג הי"א)
25שבעת ימים. לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ולא בגבולים כל שבעה קנדריש סתירת לשון הכתוב דפתח ולקחתם לכם ביום הראשון וסיים בשמחה באלה המינים שבעת ימים, [ופשטות הענין דהאי ושמחתם קאי על שמחת לולב ולא על שמחת שלמים כמבואר בדרשה הקודמת], ולכן מפרש דביום הראשון היינו במדינה, ושבעת ימים הוא במקדש, ולכן כתיב לפני ה' אלהיכם, דלשון זה מורה על מקום קדוש, כמש"כ כ"פ בפ' ויקרא.
, ומשחרב ביהמ"ק התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש קנאמבואר בסוכה מ"א ב' מנלן דעבדינן זכר למקדש דכתיב ציון דורש אין לה מכלל דבעי דרישה. –
והנה ראינו להעיר כאן בסוף מצוה זו על דבר אחד בענין. הנה ידוע הוא בש"ס ופוסקים דלולב אינו דוחה שבת, והנה אם על כלל הדבר אין מה להעיר, להיותו פשוט וברור, אכן יש להעיר מה שלא מצינו בחז"ל שימצאו לזה רמז בתורה, וחדשו דין זה רק ע"פ הסברא שמא יעבירנו לולב ד' אמות ברה"ר לילך אצל חכם להתלמד סדר הנענועים, ואף שגם בשופר אמרו כטעם זה [ע' מגילה ד' ב'] אך בכ"ז מצאו לזה רמז בתורה דפעם כתיב זכרון תרועה ופעם כתיב יום תרועה, אמרו דזכרון תרועה קאי על שבת [עיין לעיל פסוק כ"ד], וכן מצאו בתורה מקור לתפילין שאינם דוחין שבת מדכתיב בהו והיה לך לאות ושבת עצמה אות, משא"כ בלולב אין רמז לזה בתורה.
וראה זה מצאנו דקדוק נכבד מאד בענין זה בתורה, כי לעיל בתחלת הפרשה בפסוק ל"ד בכלל מצות יו"ט של סכות כתיב בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה', וכאן במצות לולב (פ' ל"ט מ') כתיב אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי ולקחתם לכם וגו' ולא כתיב לחודש השביעי הזה, וידוע דכל שנוי לשון בתורה, אף שנוי דק וקל, לא לחנם הוא בא, וא"כ צריך טעם על חיסור לשון "הזה" כאן.
אך הנה מבואר בשבת פ"ז ב' שפסח של אותה השנה שנצטוו בה ישראל על המועדים היה חל ביום ה', ועפ"י חשבון קביעות השנים, כשפסח ביום ה' יחולו ר"ה וסכות ביום השבת, ולפי"ז כל עיקר מצות חג הסכות שנוהג גם בשבת כתיב בתחלת הענין בעיקר מצות קביעות החג (פ' ל"ד) לחודש השביעי הזה, כלומר החודש הזה דקיימו בו אז, ואח"כ כשבא הכתוב למצות לולב וחזר קביעות הזמן בחמשה עשר יום לחודש השביעי – השמיט מלת "הזה", והיינו מפני שיום הראשון של חג חל אז בשבת כמש"כ, ובא בזה לרמז על דחיית שבת את מצות לולב, וכתב רק בחמשה עשר לחודש השביעי – לדורות, לכשיחול בחול. ואע"פ דכתיב באספכם מתבואת הארץ, דמשמע בזמן שישראל על אדמתם, אך אין מוכרח דקאי על המקדש אלא על המדינה דשם גם כן אין לולב דוחה שבת וכמו שכתבתי, ודו"ק. ועיין מה שכתבתי כעין רמז כזה לענין שופר בפסוק כ"ד בדרשה זכרון תרועה.
.
(תו"כ)