אך בחמשה עשר. תניא, יכול יחוג אדם בשבת, ת"ל אך, ביו"ט אתה חוגג ואי אתה חוגג בשבת קיזר"ל שאין החגיגה דוחה שבת, וסמך על מסקנת הגמ' דחגיגה י' א' דחג פירושו זבח קרבן ולא מלשון חוגו חגא [וכפי שיתבאר בסמוך ריש פסוק מ"א], ולכן כתיב המיעוט הזה כאן ולא לעיל בפסוק ל"ד משום דשם איירי בענין המועד וכאן איירי בענין החגיגה, ועיין בביצה י"ח ב' ולקמן בפ' מ"א בדרשה שבעת ימים באה ג"כ דרשה על דין זה.
. (תו"כ)
שבתון. תניא, אין שורפין קדשים ביו"ט קיחר"נ קדשים שמצוה לשורפן, כגון נותר מפסח ומקדשים.
, מאי טעמא, אמר רב אשי, שבתון – עשה, והו"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה קיטהל"ת ביו"ט היא לא תעשה כל מלאכה, ושבתון עשה דמשמע שבות בו, ואין עשה דשריפת קדשים דוחה עשה ול"ת דיו"ט, אלא שורפין אחר יו"ט. ולפנינו בגמ' הגירסא שבת שבתון, אבל זה ט"ס, שהרי לשון זה כתיב רק ביוהכ"פ ולא ביו"ט, וצ"ל שבתון, וכ"מ הגירסא בש"ס כת"י ובילקוט ובדפוסים ישנים ובחדושי הר"ן. ומה שנוגע מדרשה זו לדינא בזה"ז מבואר לפנינו בפ' בא בפ' אך אשר יאכל לכל נפש, יעוי"ש.
. (שבת נ"ד ב')