1 ואם זבח שלמים. מכאן דבעינן זביחה לשם שלמים אדאין לומר דשם שלמים נקרא סתם זבח שלמים, דהא מצינו בכ"מ שקורא לשלמים שלמים סתם כמו (פ' צו) המקריב את דם השלמים, הזורק את דם השלמים, ומדכתיב הכא זבח בא לרמז שתהא זביחה לשם שלמים. ובגמרא כאן באו דרשות גם על שאר עבודות שתהיינה לשמן, ויבאו לפנינו אי"ה בהמשך החבור.
.
(זבחים ד' א')
2זבח שלמים. תניא, [למה נקרא שמו שלמים] שהכל שלום בהם, הדם והאימורים למזבח החזה והשוק לכהנים, העור והבשר לבעלים בס"ל כי שלמים הוא משרש שלום, אף שהרבוי צ"ל שלומים אך מצינו כעין זה מדנים מן מדון, ומה דלא ניחא ליה להדורש הזה בדרשת ר' שמעון שבסמוך כשהוא שלם הוא מביא וכו' משום דא"כ הול"ל זבח שלמים בצירי הלמ"ד.
.
(תו"כ)
3זבח שלמים קרבנו. תניא, ר' שמעון אומר, האונן אינו משלח קרבנותיו, דכתיב זבח שלמים קרבנו, כל קרבנות שהוא מביא כשהוא שלם הוא מביא ואינו מביא כשהוא אונן גר"ל כשהוא שלם בדעתו, שדעתו מיושבת עליו. וס"ל כי שורש המלה שלמים הוא שלם, אף שהיה ראוי להיות שלמים, אך מדמצינו היחיד במקום אחר ושלם מריאכם (עמוס ה׳:כ״ב) ולכן יבוא בו הרבוי שלמים, כמו מלכים מן מלך. וע' במו"ק י"ד ב' הביא מכאן לענין אבל שאינו משלח ג"כ קרבנותיו, ולכאורה צ"ע שמביא ראיה מאונן לאבל, שהרי ענין אבילות הוא רק מדרבנן כמבואר לפנינו בפ' ויחי בפסוק ויעש לאביו אבל שבעת ימים ואונן נקרא רק ביום המיתה, והוא מדאורייתא, כמבואר בפ' שמיני. וצ"ל דכיון דעיקר הטעם שהאונן אינו משלח הוא משום שאין דעתו מיושבת עליו, א"כ גם באבילות אע"פ שהוא מדרבנן אבל עכ"פ אין דעתו מיושבת עליו מפני ששקוע באבילות החלה עליו, לכן אינו משלח גם הוא.
ועיין ביו"ד סי' שצ"ג לענין מה דקיי"ל במו"ק כ"ג ב' אבל אינו יוצא מביתו שבוע הראשונה, דיש מנהגים חלוקים אם יוצא לדבר מצוה, וכתב הרמ"א דרק למצוה שא"א להעשות בלעדו יצא, ומשמע דלסתם מצוה אינו יוצא. ויש להביא ראיה לזה מלשון הגמרא שלפנינו ובמו"ק אבל אינו משלח קרבנותיו ולא אמרו אינו מביא, והיינו משום דהוא עצמו אינו יוצא מביתו, ואף שהבאת קרבן בכלל היא מצוה, בכ"ז אינו מביא בעצמו מפני שאסור לו לצאת מביתו, ואשמעינן עוד שגם אינו משלח מפני חסרון שלמות דעתו.
וע"פ זה יתבאר עוד מ"ש במו"ק ט"ו ב' מצורע מהו שישלח קרבנותיו, מנודה מהו שישלח קרבנותיו, ולא אמרו מהו שיביא, וזה ג"כ ע"פ הסברא שכתבנו, והוא משום דמצורע אסור לצאת ממחנו, וכן מנודה אסור לו לצאת מפני שאסור לעמוד בתוך ד' אמותיו, כמבואר ביו"ד סי' של"ד, ולכן לא מבעי שאין מביאים בעצמם אלא שמבעי אם גם אינם משלחים, ודו"ק.
.
(זבחים צ"ט ב')
4אם מן הבקר. בקר – לרבות את האחד עשר שבמעשרות לשלמים, מן הבקר – להוציא את התשיעי שבמעשרות שאינו קרב שלמים דבאור הענין, כי קיי"ל בענין מעשר בהמה שמעביר תחת השבט בדיר שע"פ דין העשירי קודש [ע"ל בפ' בחקתי], ואם קרא לעשירי תשיעי ולתשיעי עשירי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין, ומפני כי מעיקר הדין אינו קדוש רק העשירי וכאן לא ידעינן איזה הוא העשירי במכון מפני שטעה בהקריאה, לכן קיי"ל שהתשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר והאחד עשר קרב שלמים, וזה הוא דיליף ומפרש כאן, בקר – לרבות את האחד עשר לשלמים, מן הבקר להוציא את התשיעי שאינו קרב שלמים. ובאור הלמוד הוא, כי שם בקר סתם כולל כל מה שנקרא בשם בקר ואינו ממועט כל שהוא מאותו המין, אבל מן הבקר הוי מיעוט כדמשמע מן הבקר ולא כל הבקר וכמו בר"פ זו בדרשה מן הבהמה, ולכן כיון דכאן יש רבוי ומעוט והיינו שם בקר הכולל כל המין, ומן הבקר הממעט, ילפינן מהרבוי את האחד עשר שקרב שלמים ומן המעוט ממעטינן את התשיעי, אבל אי אפשר לומר לרבות את התשיעי ולהוציא את האחד עשר, מפני שהאחד עשר הוא בא אחר קדושת העשירי והתשיעי בא קודם, ואימתי הקדש עושה תמורה לפניו ולא לאחריו. ועיין בבבלי בכורות ס"א א' באה דרשה זו בחסור וקצור לשון. וע"ע בתמורה כ"א.
.
(ירושלמי נזיר פ"ה ה"ב)
5הוא מקריב. מלמד שהיחיד מביא שלמים נדבה ואין הצבור מביאין שלמים נדבה הפשוט דמדייק יתור לשון הוא מקריב, דהול"ל אם מן הבקר מקריב. וטעם הדבר בכלל שאין הצבור מביאין שלמים לא נתבאר. ונראה לומר ע"פ הידוע דסתם ספרא ר' יהודה ובדרשה דלעיל מבואר דס"ל לר"י טעם הדבר שנקראו שלמים בשם שלמים מפני שמביא שלום בעולם, ור"ל שהכל שלום ביניהם, דיש למזבח ולכהנים ולבעלים חלק בקרבן זה, שהדם והאימורין למזבח, החזה והשוק לכהנים, והעור והבשר לבעלים, ואחרי דא"א לצבור לקחת חלק בעור ובבשר, כי לא יגיע לכל אחד שיעור נתינה, ועוד אפשר לבא לידי מחלוקת, ולכן אין מן הראוי שיקריבו קרבן כזה שהוא היפך תעודתו, ודו"ק.
.
(תו"כ)
6אם זכר אם נקבה. אם זכר אם נקבה – זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס ונראה באור הדרשה ע"פ המבואר בנדה כ"ח סע"ב דסתם שם זכר ונקבה כולל גם טומטום ואנדרוגינוס אם לא כשבא מעוט מיוחד, וכמ"ש שם גבי ערכין דכתיב ערכך הזכר ואם נקבה, טעמא דכתב הזכר ואם נקבה [פירש"י הזכר בה' הידיעה, גם הו' דואם] הא לא"ה לא ממעטינן טו"א, יעו"ש, וה"נ לולא כתיב אם זכר ואם נקבה אלא זכר או נקבה לא היינו ממעטין טו"א, וז"ש אם זכר אם נקבה [לישנא יתירא] להוציא טו"א.
.
(בכורות מ"ב א')
7אם זכר אם נקבה. ת"ר, זכר לרבות את הולד, נקבה לרבות את התמורה, אם זכר לרבות ולד בעלי מומין, אם נקבה לרבות תמורת בעלי מומין זטעם הדיוק והדרשה, דכיון דמצינו שבקרבנות שהקפידה התורה שיבאו דוקא זכרים, כמו בעולה, כתיב מפורש זכר תמים יקריבנו, משמע דאם לא היה כתוב מפורש היה מותר להקריב זכר או נקבה, וא"כ כיון דכונת הכתוב כאן להתיר זכר ונקבה לא הו"ל כלל לכתוב אם זכר אם נקבה אלא להשמיט כל זה ולכתוב אם מן הבקר הוא מקריב תמים יקריבנו, וממילא היינו אומרים דמותר להביא מה שירצה, כיון דלא הוציא הכתוב מפורש זכר כמו בעולה, ולכן דריש דזכר בא לרבות ולד שלמים ונקבה באה לרבות תמורת שלמים שהם כשלמים לכל דבר, לענין סמיכה ותנופה ונסכים. ושייכות הרבוים האלה ללשון זכר ונקבה י"ל הכונה דבא לרבות זכר, דכיון שהוא זכר שוב לא איכפת לן שקדושתו באה מכח קדושת נקבה, וזה יצוייר בולד קדשים, וכן בנקבה כיון שהיא נקבה לא איכפת לנו שוב שקדושתה באה מכח קדושת זכר, וזה יצוייר בתמורה, כשהמירו נקבה בזכר של קדשים דאתיא מכח קדושת זכר. ויש לכוין כונה זו בלשון הגמרא דפריך אימא זכר לרבות את התמורה נקבה לרבות את הולד, ומשני ולד – לשון זכר, תמורה – לשון נקבה, ודו"ק.
ומן אם אם מרבה עוד ולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין, משום דהול"ל זכר או נקבה יקריבנו והרבותא מולד ותמורת בעלי מומין דלא נימא כיון דאמן לא חזיא ליקרב גם הם אין קרבין אלא כיון דהם תמימין יקרבו.
.
(תמורה י"ז ב')