תורה תמימה על התורה · דברים · פרק 24 · פסקה 16

אבות על בנים. מה ת"ל, אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות, הרי נאמר איש בחטאו יומתו, אלא לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות – בעדות אבות ^קמופירש"י לא יומתו שני אבות בעדות בניהם, ועל כרחיך הני שני אבות באחין קא משתעי שהן קרובין מן הכל, דבאב ובנו לא מצי למימר, דא"כ לא הוי קרי להו אבות דחד אב וחד בן סגי, עכ"ל. וכל דברים אלו לכאורה אין להם כל באור, דמה רצה בפי' זה, ומה סני ליה לפרש כפשוטו, אבות בעדות בנים ובנים בעדות אבות, והיינו שהבן פסול לעדות אביו והאב פסול לעדות בנו, ואי משום הדיוק דכתיב אבות ובנים בלשון רבים ולא אב ובן, זה אמנם דיוק קל, דאפשר לפרש כפשוטו אבות דעלמא ובנים דעלמא, והרבה לשונות כיוצא בזה בתורה ובחז"ל.
ונראה דדחקו לרש"י פירוש זה משום דדרשה זו מוסבת על המשנה ואלו הן הקרובים, אחיו ואחי אביו ואחי אמו וכו' והנה אביו ובנו לא קחשיב, וא"כ לפי"ז אם נפרש כפשוטו, כמש"כ קשה האיך מייתי ראיה מקורבת אב לבן לקורבת אחים, לכן פירש דגם הפסוק איירי באחים וכדמפרש.
אמנם באמת אי משום הא אין הכרח להוציא המלות אבות ובנים מפשטן, יען דמדהזהירה התורה על פסול קורבת אבות ובנים ילפינן לפסול כל הקרובים דחד טעמא הוא דמקרבי דעתייהו, וראיה לזה שהרי גם לפירש"י בהכרח צ"ל דילפינן פסול קרובים אלו מאלו, כי הלא במשנה חשיב הרבה מיני קרובים, ובפסוק מבואר רק מין קרובים אחד, וכיון שכן הלא אפשר לפרש בפשיטות וברחבה כמש"כ.
ויותר מזה יתאמת פירושנו מזה שלא חשיב במשנה אב ובנו, יען דכיון דמפורשים הם בתורה לא צריך התנא לחשבם, משא"כ כל שאר הקרובים שנלמדים מאב ובן, אבל לפירש"י קשה למה באמת לא חשיב אב ובן, וע' בגירסת המשנה שבמשניות דחשיב אביו, אבל בגרסת הגמרא הבבלית והירושלמית וכן בספרי לא חשיב, וע' בפיה"מ להרמב"ם, וגם לפי גירסא זו מבואר פירושנו כמש"כ. –
והנה בסוגיא מפרש עוד, אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות וכש"כ אבות להדדי, בנים לבנים מנלן, א"כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן, מאי בנים אפילו בנים להדדי. והנה רש"י לפי פירושו שהבאנו למעלה פירש גם כאן בבאור אבות לבנים, ראובן לבן שמעון דהיינו אחי אביו, ובנים לאבות בן שמעון לראובן דהיינו בן אחיו, וכש"כ אבות להדדי, דהא בנים מכח דידהו קאתי ואמעיטו לה מהאי קרא אחיו ובנו ואחי אביו, עכ"ל. אבל אנו לפי דרכנו שבארנו יתפרשו כאן הדברים כפשטן ואבות להדדי י"ל דהיינו בעל ואשתו. .
(סנהדרין כ"ז ב')

אבות על בנים. על בניהם לא נאמר אלא על בנים, הכי קאמר, לא יומתו ע"פ אבות שאין להם יחוס בנים, מלמד שהעבד פסול לעדות ^קמזמפרש בגמרא אי ס"ד כולי קרא רק לפסול קרובים אתא לכתוב רחמנא אבות על בניהם, ומדשני וכתב על בנים בא לרמז אבות שאין להם יחוס בנים, והכי פירושו לא יומת שום אדם עפ"י מי שאין לו יחוס בנים דהיינו מי שאין בנו מיוחס ונקרא על שם אביו והיינו עבד, אבל סוף הפסוק ובנים לא יומתו על אבות א"א לפרש על פי בנים שאין להם יחוס אבות, דלפי"ז יהיה גר פסול לעדות ובאמת קיי"ל דגר כשר לעדות אלא סוף הפסוק אתא רק לפסול קרובים, ואי משום דהו"ל לכתוב ובנים לא יומתו על אבותיהם וכדפריך בבנים אך מדנקט לעיל על בנים כתב הכא נמי על אבות. וכל דרשה זו היא דעת מר בריה דרבינא, ובגמרא באו עוד דרשות ומקורים על פסול עבד לעדות. .
(ב"ק פ"ח א')

ובנים וגו'. כתוב אחד אומר (פ' יתרו) פוקד עון אבות על בנים וכתוב אחד אומר ובנים לא יומתו על אבות, הא כיצד, כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כאן כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ^קמחוענין זה מוכרח ממה שכתוב בהפקידה לשונאי, הרי דגם הבנים הם כביכול שונאיו דהיינו רשעים, ולכן כשנפרעין מהם עבור עונות עצמן כוללין לפרע גם עונות אבותיהם, וע"ע מש"כ בענין זה בפ' יתרו וצרף לכאן. .
(ברכות מ"ז א')

איש בחטאו יומתו. גדולים מתים בעון עצמם, קטנים בעון אבותם ^קמטדלגופי' לא אצטריך קרא, אחרי דכבר כתיב לא יומתו אבות על בנים וכו', ולכן דריש דזה רק בגדולים אבל קטנים נתפסין בעון אבותם, וסמיך כן על לשון איש שהוא כולל רק גדול, כנודע. [ספרי].