והגדת לבנך. יכול כראש חודש, ת"ל ביום ההוא, אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום, ת"ל בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך כטמר"ח הותחל הנס מענין היציאה, דבר"ח הוזהרו על מצות פסח. והלשון זה מורה כ"פ על ההוראה באצבע על אותו הדבר, וכמו בתענית ל"א א' הקב"ה יושב בג"ע בתוך הצדיקים וכל אחד מראה עליו באצבע שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה, ובסוטה י"א ב' אמרו שכל אחד מישראל הכיר להקב"ה כביכול על הים ואמרו זה אלי, ובמנחות שלשה דברים היו קשים למשה עד שהראה אותם לו הקב"ה באצבע ויליף מדכתיב באותן הדברים הלשון זה, ובירושלמי סוטה פ"א ה"י דרשו על הפסוק דפ' ויחי ויאמרו אבל כבד זה למצרים מלמד שהראו באצבע על ארונו של יעקב, וגם הכא דכתיב בעבור זה צריך להראות באצבע על מצה ומרור, וממילא מבואר שצריך להגיד כן בשעה ששייכה ההוראה והיינו בליל פסח. ובנוסח ההגדה נשמטו המלות על שולחנך, ולפי דרשה זו שצריך להראות באצבע הוו מלות אלו מעיקר הדרשה, דלא די שמונחים חוץ לשלחן בארון ובתיבה, וצ"ע על השמטה זו. ועיין באו"ח סי' תע"ג דכשיגיע למצה זו צריך להגביה ולהראותה להמסובין, וזה ג"כ מטעם הדרשה דצריך להראות באצבע. ודע דמטעם דרשה זו בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך מי שלא אמר הגדה בליל פסח אין לה תשלומין, משום דאז אין שעת מצה ומרור. –
ועיין בפסחים קט"ז ב' דעת חד מ"ד דסומא פטור מלומר הגדה משום דכתיב בעבור זה, ודחו זה בגמרא משום דבעבור זה קאי אמצה ומרור דגם הסומא יכול להראותה, ולכן השמטנו דרשה זו. .
(מכילתא)
ועיין בפסחים קט"ז ב' דעת חד מ"ד דסומא פטור מלומר הגדה משום דכתיב בעבור זה, ודחו זה בגמרא משום דבעבור זה קאי אמצה ומרור דגם הסומא יכול להראותה, ולכן השמטנו דרשה זו. .
(מכילתא)