1והיה לך לאות. ת"ר, תפלה של יד כותבה על עור אחד, שנאמר והיה לך לאות על ידך, כשם שאות אחת מבחוץ כך אות אחת מבפנים לבאות אחת ענינו סימן אחד, והוא בית אחד, ור"ל אפילו לך לא יהא אלא אות אחת, דכי הוו בפנים ד' אגרות שאינן דבוקות ונתונות בבית אחד, אז לאחרים שאין רואין אלא חיצון חשוב אות אחת, אבל לך הממשמש בהן וניכר ממשן של ד' אגרות, כל אחת לבדה הוי אות מיוחד, ולכן צריך לכתוב כל הארבע פרשיות בקלף אחד, וטעם דרשה זו מדכתיב ביד לשון יחיד והיה לך לאות ובראש כתיב לשון רבים והיו לטוטפות [לבד פעם אחת אמר בראש לשון יחיד ולזכרון בין עיניך, ויבא על זה דרשה בסמוך]. וע"ע באו"ח סי' ל"ב סעיף מ"ז ולפנינו בסמוך אות ל"ז בארוכה. .
(מנחות ל"ד ב׳)
2והיה לך לאות. תניא, א"ר עקיבא, יכול יניח אדם תפלין בשבתות וימים טובים, ת"ל והיה לך לאות, מי שצריכין אות, יצאו שבתות וי"ט שהן גופן אות לגפירש"י דכתיב בשבת (פ' תשא) כי אות היא, עכ"ל, ועל יו"ט לא פירש מאומה, ונראה משום דגם יו"ט נקרא שבת, וכדכתיב (פ' אמור) וספרתם לכם ממחרת השבת והיינו ממחרת יו"ט, וכמבואר במנחות ס"ה ב', ובסכות (שם) כתיב ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון, וכ"מ בשבועות ט"ו ב' דילפו שאין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט מדכתיב את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, וכן במכילתא פ' בשלח ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, אין לי אלא שבת, יו"ט מניין ת"ל שבת, דכולל גם יו"ט ועוד בכ"מ, וטעם הדבר דיו"ט נכלל בשם שבת פשוט הוא משום דשם שבת מציין יום השביתה וההפסק ממלאכה וממילא גם יו"ט בכלל.
ובתוס' כאן כתבו בטעם האות, דבפסח הוי האות שאסור באכילת חמץ ובסוכה החיוב בסוכה ולולב, אבל לפי"ז צ"ע מה טעם בשבועות ושמיני עצרת, ולא שייך לומר בהו הטעם משום קרבן היום, דא"כ ר"ח נמי, אם לא שנצרף לטעמים אלו איסור עשיית מלאכה, שזה דעת יש מפרשים בתוס' כאן. אבל מסגנון לשונם מבואר דשני טעמים מיוחדים הם או משום חמץ וסוכה לבד או משום איסור עשיית מלאכה לבד, וצ"ע.
ונ"מ בטעמים אלו י"ל לענין תפלין בחוה"מ, דאי משום חמץ וסוכה גם חוה"מ פטור, ואי משום איסור עשיית מלאכה, ולדעת הפוסקים דמה"ת מותר בעשיית מלאכה בחוה"מ, א"כ חייב בתפלין, וע"פ זה י"ל בטעם הרשב"א דס"ל חוה"מ פטור מתפלין, משום דאזיל לשיטתו בתשובותיו סי' ת"ר דהאות הוא איסור עשיית מלאכה והוא ס"ל ג"כ דחוה"מ אסור במלאכה מדאורייתא, כמש"כ הב"י באו"ח סי' תק"ל ותקל"ח, וממילא פטור מתפלין בחוה"מ כמו ביו"ט, ודו"ק. –
והנה בענין חיוב או פטור תפלין בחוה"מ רבו מאד הדברים והאריכו בזה מאד בראשונים ואחרונים, ולכן לא נראה לנכון להעיר ולהאריך בזה, ונעיר רק בזה במה שהכריעו הפוסקים לצאת חובת כל הדעות להניח בלא ברכה, וכתבו הטעם משום דברכות אין מעכבות, אבל לדעתי אין זה מבואר, דאדרבה מדברכות אין מעכבות הוי ההנחה הנחה גמורה, וא"כ במה יוצאים חובת שתי הדעות.
ונראה כונת ענין זה ע"פ מ"ד בר"ה כ"ח ב' בקושיית הגמרא שם לענין איסור בל תוסיף, אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה, ר"ל שישן שלא לשם מצוה וא"כ יש בזה משום בל תוסיף, וכבר העירו רבים למה פריך הגמרא מישן ולא פריך מאוכל בסוכה ילקה.
אך הענין הוא, כי בשאר ימות החג מברכין לישב בסוכה על האכילה, ולכן בשמיני כשיאכל ולא יברך הוי היכר שעושה משום ספק ולכן אין בזה משום בל תוסיף, משא"כ בישן שגם ביתר ימי החג אין מברכין על השינה וא"כ אין היכר שישן מפני הספק, ולכן שייך בל תוסיף, ועל כן פריך מישן ולא מאוכל.
ומבואר מזה דהיכא דבכל יום מברכין ויום אחד אין מברכין הוי בזה היכר שעושה בזה משום ספק, וא"כ בנידון דידן בהנחת תפילין בחוה"מ דכיון שמניח בלא ברכה יש היכר בזה שעושה משום ספק, אחרי דבכל יום מברכין, ואע"פ דגדרי הספיקות שונים הם דבסוכה הוי ספיקא דיומא ובתפלין הוי ספיקא דדינא, מ"מ שם ספק חד הוא, ודו"ק. .
(שם ל"ו ב׳)
3והיה לך לאות. לך לאות ולא לאחרים לאות, מכאן לתפלין של יד שמניחן על גב היד לדר"ל ולא על היד ממש, על הכף, מפני שהוא בגלוי, ובסמוך בדרשה על ידך תבא עוד דרשה בענין זה, שתהא שימה כנגד הלב, ונראה דאפילו לדרשה זו צריכה גם אותה דרשה, יען כי מכאן אפשר להכשיר ההנחה גם למטה מן הקבורת אם מכוסה בבגד ואותה דרשה שתהא שימה כנגד הלב מורה המקום בדיוק למעלה מן הקבורת כפי שיתבאר שם.
והנה דרשה זו מפורש ממעטה רק ההנחה הגלויית ביד ולא בראש, ונראה ההסבר בזה ע"פ דדרשינן בכ"מ בגמרא וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך אלו תפלין שבראש, א"כ תפלין של ראש עיקר המצוה בגלוי.
וע' בערכין ג' ב' ברש"י ותוס' כתבו הטעם דאין מניחין תפלין של יד על הבגד משום דרשה זו לך לאות ולא לאחרים לאות, אבל הרא"ש ועוד פוסקים כתבו הטעם משום חציצה, ונראה עיקר טעם הרא"ש ודעמי', יען דלדברי רש"י ותוס' קשה למה קיי"ל בשל ראש שאסור להניח על הבגד, אחרי דבו עיקר המצוה בגלוי, כמש"כ, אבל אי משום חציצה ניחא בזה ובזה, ודו"ק. .
(מנחות ל"ז ב׳)
4על ידך. ת"ר, ידך זו שמאל, או אינו אלא ימין, ת"ל (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים לההרי דפרט מין ביחוד, ש"מ שיד הוא שמאל, ור' נתן אומר דילפינן מן וקשרתם וכתבתם, מה כתיבה בימין אף קשירה בימין וכיון דקשירה בימין ממילא הנחה בשמאל, ויובא אי"ה דרשה זו לפנינו במקומה בפ' עקב, ושם יתבאר הנ"מ שבין דרשת רבנן ור' נתן, יעו"ש.
ובכלל צ"ע למה לי כל דרשה זו והוכחה דהנחה על שמאל, תיפוק לי' דאחרי דדרך כל אדם לעשות מלאכתו בימין א"כ הרי קושרין בימין וממילא הוי ההנחה על שמאל, ומהיכא תיתי לשנות הטבע בהנחת תפלין מבכל דבר, ונראה ע"פ מה דקיי"ל כל דבר שמברכין עליו צריך להיות בימין [עיין ברכות מ"ג ב'], והוא בטעם דבימין הוא דרך כבוד וחשיבות וא"כ הו"א דצריך שתהיה ההוי' על יד ימין ולקשור בשמאל, קמ"ל. וגם י"ל ע"פ מ"ד בברכות ס"ב א' שהתורה נתנה בימין של הקב"ה דכתיב מימינו אש דת למו, וידוע דתפלין הוי במקום תורה, שכן איתא במכילתא פרשה זו המניח תפלין כאילו קורא בתורה והקורא בתורה פטור מן התפלין, וע' תוס' ר"ה י"ז א', וא"כ הו"א כמו שהתורה נתנה בימין כך צריך להניח תפלין על יד ימנית, כיון דשקולים הן, קמ"ל. .
(שם ל"ו ב׳)
5על ידך. תנא דבי מנשה, על ידך זו קבורת לוהיינו גובה של יד, ויתבאר בדרשה הבאה. .
(שם ל"ז א׳)
6על ידך. ת"ר, על ידך זו גובה שביד, או אינו אלא על ידך ממש, הרי הוא אומר (פ׳ עקב) ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו' וקשרתם, שתהא שימה כנגד הלב לזוהיינו באבר האמצעי שבזרוע והוא הבשר החופה שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע ונמצא כשהוא מדבק מרפקו לצלעיו ותהיה התפלה כנגד לבו ומקיים ושמתם את דברי אלה על לבבכם [וברמב"ם פ"ד ה"ב מתפלין הגירסא ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך ולא ידעתי למה שינה מלשון הגמ' שמביא הפסוק ושמתם כמובא לפנינו].
וע"פ המצויר יתבאר מה שלא כתבה התורה מפורש על זרועך, יען כי באמת לא כל הזרוע כשר לתפלין ורק כפי המצויר, אבל יד כולל כל חלקי היד והזרוע, וכמ"ש בתוספתא מניין שהזרוע קרוי יד שנאמר (שופטים ט״ו:י״ד) ותהיינה העבותים אשר על זרועותיו והדר כתיב וימסו אסוריו מעל ידיו. .
(שם שם ב׳)
7ולזכרון בין עיניך. ת"ר, יכול יכתבם על ד׳ עורות ויניחם בד' בתים בד׳ עורות, ת"ל ולזכרון בין עיניך, זכרון אחד אמרתי לך ולא שנים ושלשה זכרונות, הא כיצד, כותבן על ד׳ עורות ומניחן בד' בתים בעור אחד לחבאור הדרשה, כי בסך הכל כתוב בתורה ענין אות של תפלין בארבעה מקומות, פעם כאן, ופעם בסמוך פ' ט"ז והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך, ופעם בפ' ואתחנן (ו' ח') וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, ופעם בפ' עקב (י"א י"ח) וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם, ובשלשת מקומות האחרונים כתוב בכולם האות שביד בלשון יחיד, לאות, ולא לאותות, ובשל ראש כתיב בלשון רבים והיו לטוטפות משמע אותות הרבה, לבד כאן בפסוק שלפנינו כתיב גם בשל ראש לשון יחיד, ולזכרון בין עיניך ולא לזכרונות, מבואר מזה דרמזה התורה דתפלה של יד תהיה נראית רק בסימן אחד ושל ראש בהרבה סימנים, ואמנם מדכתיב פעם אחת בשל ראש לשון יחיד, הרי דצריך שתהיה נרמזת התפלה של ראש גם בסימן אחד כמו של יד, לכן הכריעו חז"ל לפרש שצריך לכתוב בתפלה של ראש ארבע פרשיות על ארבעה קלפים ולהניחן בד' בתים, ובזה יקיימו אותות הרבה ואח"כ ימתחו על הארבעה בתים עור אחד ובזה יקיימו אות או זכרון אחד.
וזהו שאמר, יכול יכתבם על ד' עורות ויניחם בד' בתים בד' עורות וכו', ר"ל יכול מדכתיבי רוב פעמים האות של התפלה של ראש בלשון רבים, לכן יעשו כל תכונתם באופן שיראו זכרונות הרבה, והיינו שלבד כתובתם על ארבעה קלפים ולבד הנחתם בד' בתים עוד יהיו מיוחדים כל בית ובית בכיס אחד, והיינו שילבשו על הראש ארבעה כיסי תפלין מיוחדים, בכל כיס בית אחד מפרשה אחת, קמ"ל מדכתיב פעם אחת בלשון יחיד ולזכרון, ולא לזכרונות, צריך לעשות תכונה אחת שתהיה מורה סימן אחד, והיינו שיניחו כל הארבעה בתים בעור אחד, היינו בכיס אחד, ובזה יצאו חובת שתי הלשונות, של יחיד ושל רבים והיינו ד' קלפים וד' בתים ובכיס אחד, ודו"ק.
וענין דרשה זו איתא במכילתא בשנוי לשון קצת בזה"ל, מדכתיב והיה לך לאות על ידך כרך אחד של ארבע פרשיות, יכול אף בראש כן ת"ל לטוטפות לטוטפות הרי ארבע פרשיות, יכול יעשה ד' כיסין של ארבע פרשיות ת"ל ולזכרון בין עיניך, כיס אחד של ארבע פרשיות, ע"כ. וגירסא זו קצרה, דחסר כאן שנותן כל פרשה בבית אחד ואח"כ כל הארבעה בתים בכיס אחד, ובזה משונה היא מנוסחת הגמרא, דבמקום שאמרו בגמרא בעור אחד הגירסא שם בכיס אחד, אבל הענין והכונה אחת הוא, דעור אחד שבגמרא ג"כ הכונה כיס אחד כמו שבארנו.
הארכנו לבאר דרשה זו מפני דבר שנתחדש לנו בזה, כי הנה רבים מפוסקים ראשונים ואחרונים הסכימו דהעור המכסה את התפלה של ראש צריך להיות מעור אחד ממש, היינו עור אחד שלם, ויסוד חדושם הוא דרשה זו שלפנינו שאמרו ומניחן בעור אחד, ועל סמך יסוד זה פלפלו האחרונים הרבה אם תפרו חתיכות עורות להדדי או דבקום בדבק אם מחשב כעור אחד, וכה נתפשט המנהג שהמהדרים מדקדקין לתפלין של עור אחד ממש, ורבו הדברים והזהירות והזריזות בזה.
ואני תמה מי מלל לרבותינו דכונת הגמרא לעור אחד שלם ממש, כי הלא הלשון זכרון אחד ולא שנים ושלשה זכרונות אינו מורה כלל לענין זה, אלא מורה רק שלא יהיו כל הארבעה בתים נפרדים לבדם, והיינו שלא ישא על ראשו ארבע תפלות מכורכות כל אחת לעצמה, אבל מכיון שמצופה עור על כל הבתים שוב הוי זה זכרון אחד, אבל תכונת אחדות העור אין בזה כל נ"מ, בין אם הוא עור אחד שלם כולו ובין אם הוא תפור או דבוק אפילו מכמה וכמה חתיכות ומטליות, אבל מכיון שהוא אוצר בתוכו את הד' בתים כשר הדבר והוציא תכליתו, כי זה נקרא זכרון אחד, ויותר ברור מוכיח לשון המכילתא, כיס אחד של ארבע פרשיות ולא ד' כיסין, הרי מבואר מפורש דעיקר העיכוב שלא יהיה ד' כיסין, וכיס משמעו כיס מיוחד ונבדל מחבירו, דבזה באמת שייך ארבעה זכרונות, אבל אם אך הם בכיס אחד, יכול להיות גם תפור גם דבוק וגם מהרבה חתיכות ומטליות, הכל הוא כיס אחד.
ואף גם זאת אין ספק שד' עורות שבגמרא הם הכונה ד' כיסין, שכן מצינו שקורא הגמרא לבתים – עור, והוא במנחות מ"ב א' ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה, ופירש"י שעשה הבתים מעור בהמה, ועליהם ר"ל על הפרשיות, וגם ציפן זהב קאי על הפרשיות, [ועיין בשו"ת נוב"י מהדו"ק חלק או"ח סי' א'], הרי דקרא הגמרא לבתים עור, ודו"ק. .
(מנחות ל"ד ב׳)
8ולזכרון בין עיניך. [מעיקרא על ידך והדר בין עיניך], מכאן אמרו, כשהוא נותן נותן של יד תחלה וכשהוא חולץ חולץ של ראש תחלה לטובמנחות ל"ו א' יליף ענין זה מפסוק דפ' ואתחנן וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שתים, ומהאי טעמא קיי"ל דכשמניחין התפלין בתיק צריך להניח של ראש תחלה למטה סמוך לדופן התיק ושל יד למעלה, כדי שכשיבא ליקח התפלין מהכיס להניח יפגע בשל יד תחלה ולא בשל ראש תחלה שיהיה צריך להעביר עליו וליקח את של יד וקיי"ל אין מעבירין על המצות. .
(מכילתא)
9בין עיניך. תנא דבי מנשה, בין עיניך זו קדקד, והיכא – אמרי דבי ר׳ ינאי, מקום שמוחו של תינוק רופס מרך, והוא מהתחלת עקרי שער מן המצח, וע"ע בדרשה הבאה. .
(מנחות ל"ז א׳)
10בין עיניך. זו גובה שבראש, או אינו אלא בין עיניך ממש, נאמר כאן בין עיניך ונאמר להלן (פ׳ ראה) ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, מה להלן בגובה שבראש מקום שעושה קרחה אף כאן בגובה שבראש מקום שעושה קרחה מאוהוא מהתחלת מקום צמיחת השער, והנה אע"פ דלפי"ז היה אפשר לומר דכל הראש כשר לתפלין, בכ"ז קיי"ל דאין מניחין רק עד מקום שמוחו של תינוק רופס, כמבואר בדרשה הקודמת, והטעם משום דממקום ההוא ולהלן תו לא מקרי בין עיניך. .
(שם שם ב')
11למען תהיה תורת ה׳. כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, דכתיב למען תהיה תורת ה׳ בפיך, הוקשה כל התורה לתפלין, מה תפילין מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות אף כל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות מבטעם הפטור מתפלין יתבאר בסמוך משום דדרשינן למען תהיה תורת ה' בפיך מי שהוא חייב בת"ת יצאו הנשים שפטורות מת"ת, דכתיב ושננתם לבניך ודרשינן ולא לבנותיך, ועיין בסמוך אות מ"ו, וטעם פטור נשים ממצות עשה שהז"ג כתוב בתוס' רי"ד ובחדושי ריטב"א ובאבודרהם דף ט' א' גבי ברכת המצות ובס' מלמד התלמידים פ' לך הובא בכל בו סי' ע"ג משום שהנשים אין הזמן מסור בידן וברשותן, כי משועבדות הן לבעל, וא"כ אי אפשר לחייבן במצוה שהזמן גרמא, כי אולי באותה שעה פקודת בעלה עליה, וזו היא סברא מחודשה מאד, ולענ"ד אינה פשוטה כל כך, כי לפי"ז יתחייב שפנויות ואלמנות וגרושות תתחייבנה במ"ע שהז"ג, דלא שייך לומר כיון דכלל נשים פטורות שוב לא פלוג, שהרי כהאי גונא אמרו בקדושין ל' ב' לענין כבוד אב שהנשים פטורות מפני שרשות בעליהן עליהן ומבואר שם מפורש דאם נתאלמנה או נתגרשה חייבת בכבוד, וא"כ גם בנידון דידן כן, ולא שמענו חדוש כזה מעולם, וגם אם כן היא הסברא לא היה צריך הגמרא לילף פטורה מתפלין וכמו בכבוד אב.
ואף גם זאת אינו מבואר לפי"ז מש"כ כמעט כל הראשונים דאם רוצות הנשים להחמיר על עצמן להתחייב במ"ע שהזמ"ג אין בזה משום בל תוסיף, מאי שייך בזה שרוצות להחמיר, אחרי כי אין טובן בידן להחמיר בזה כיון דאין זמנן ברשותן, ויותר הו"ל להפוסקים לחדש, דאם בעליהן נותנים להן רשות לקיים מ"ע שהזמ"ג חייבות. –
ואמנם מצד אחד נראה סברא זו יקרה מאד להסביר בה ענין הגז"ש הבאה בכ"מ בש"ס כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה, וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה דגמר לה לה מאשה, דבאשה כתיב וכתב לה ספר כריתות ובשפחה כתיב (פ' קדושים) או חופשה לא נתן לה [ע' חגיגה ד' א'] והנה אינו מבואר מה טעם בגז"ש זו לענין לימוד פטור מצות שהז"ג בעבד ושפחה.
אבל לפי הסברא הנזכרת דטעם פטור מ"ע שהזמ"ג באשה הוא משום שאין זמנה בידה מפני שעבודה לבעל – הגז"ש רצויה ומקובלת מאד, כי גם עבד ושפחה אין זמנם בידם מפני שעבודם לאדוניהם, וממילא דין הוא שיהיו פטורים, וחז"ל סמכו זה על הלשונות השוות לה לה דכתיבי בפטור שעבודיהם, באשה בגט ובשפחה בשחרור.
וגם יתיישב ברחבה לפי סברא זו מה שהקשה בטורי אבן בריש חגיגה שם מאי ראיה דעבד פטור ממ"ע שהזמ"ג מפטור דשפחה, דהא הפסוק או חופשה לא נתן לה כתיב בשפחה, ודילמא עבד חייב ככל זכרי ישראל, אבל לפי הסברא הנזכרת הדברים מאירים, דטעם אחד לפטור עבד ושפחה משום שעבוד זמנם ורק תפס הגז"ש בשפחה משום דמיון המלות לה דכתיב גבי שפחה, ודו"ק.
ואמנם זה ודאי אין להקשות לסברא זו למה יתחייב עבד עברי בכל המצות אחרי שגם הוא זמנו משועבד להאדון, יען משום דאעפ"כ אין גופו קנוי כמו אשה ועבד כנעני, ובכל יום יכול לצאת לחרות ע"י גרעון כסף, ולכן על תנאי זה השכיר עצמו שיתחייב במצות. ומ"ש בקדושין כ"ב ב' ע"ע גופו קנוי הוא רק לענין שיהיה מותר בשפחה כנענית, כמש"כ הריטב"א שם.
ונראה בכלל להסביר סברת הראשונים הנ"ל, דבאה היא להסביר גזירת הכתוב, אבל אינה יסודית ולא עליה בנוי יסוד עיקר הדין, ובזה הכל מבואר, ואין להאריך עוד. .
(קדושין ל"ה א׳)
12למען תהיה תורת ה׳. ספר תורה שתפרו בפשתן פסול, דכתיב למען תהיה תורת ה׳ בפיך, הוקשה כל התורה לתפלין, מה תפלין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין אף כל התורה מצותה לתופרה בגידין מגהיינו תפירת היריעות זל"ז, אבל לא היריעות להעמודים מפני שבהם אין התפירה בכלל מעכבת וקצת צ"ע למה צריך להיקש זה בפרט לענין תפירה והא משנה שלמה שנינו במגילה ח' ב' אין בין ס"ת לתפלין אלא שהספרים נכתבין בכל לשון וכו' משמע דזולת זה שוים לכל הדברים. וצ"ל דבאמת אותה משנה מיוסדה על היקש זה, אך מה שפרט היקש זה לענין תפירה דוקא י"ל משום דאיירי כאן בסוגיא אבל אין ה"נ דמשמש היקש זה גם בענינים אחרים השייכים בס"ת ותפלין, וע"ע ביו"ד סי' רע"א, ומשכ"ל בסמוך אות מ"ז. .
(מכות י"א א׳)
13למען תהיה תורת ה׳. הקטנים פטורים מן הק"ש ומן התפלין, דכתיב למען תהיה תורת ה׳ בפיך, בשעה שהוא תדיר בה מדלא נתבאר טעם הדרשה והמפרשים לא פרשו באור מתקבל. ואילי הכונה דכיון דלק"ש זמן קבוע בכל יום בבקר ובערב והקטן אינו מצוי אצל אביו תמיד בעונת ק"ש, וגם מתפלין פטור מפני שאינו יכול לשמור עצמו תמיד בטהרה, ובמכילתא יליף מפסוק ושמרת את החקה מי שמחייב בשמירת חוקים, יצא הקטן שפטור משמירת המצות, וי"ל דלהירושלמי לא ניחא להביא מפסיק זה משום דרוצה להביא ראיה אפילו אליבא דר"ע במנחות ל"ו ב' דהפסוק ושמרת את החקה קאי על מצות הפסח ולא אתפלין, והנה פטור קטנים מתפלין הוא מדין תורה אבל מחנכין אותו בקטנותו, כפי שיתבאר בפ' הסמוך. .
(ירושלמי ברכות פ"ג ה"ג)
14למען תהיה תורת ה׳. הנשים פטורות מן התפלין, דכתיב למען תהיה תורת ה׳ בפיך, מי שהוא חייב בתלמוד תורה, יצאו הנשים שפטורות מתלמוד תורה מהדכתיב בת"ת (פ' ואתחנן) ושננתם לבניך ודרשינן ולא לבנותיך. ונראה שייכות הענינים זל"ז ע"פ מ"ש במכילתא [בדרשה הבאה] המניח תפלין כאלו קורא בתורה והקורא בתורה פטור מן התפלין א"כ מצות תפלין בכלל באה במקום ת"ת ומכיון שהנשים פטורות מתלמוד תורה ממילא פטורות מתפלין. וע"ע מש"כ השייך לענין זה לעיל אות מ"ג. .
(מכילתא)
15למען תהיה תורת ה׳. מכאן אמרו המניח תפלין כאלו קורא בתורה והקורא בתורה פטור מן התפלין מוצריך טעם מה נשתנה מצות תפלין שהיקש ערכה לת"ת יותר משארי מצות. וי"ל ע"פ מש"כ בעל העיטור והובא בב"י לאו"ח סי' ל"ח דהתורה נקראת אות וזכרון ליציאת מצרים מפני שיש בה כל ענין יציאת מצרים, ומצות תפלין ידוע טעמה וענינה שהוא אות וזכר ליציאת מצרים, כמש"כ והיה לך לאות וגו' כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ועיין בתוס' ר"ה י"ו א' הביאו מכילתא זו, ועיין באו"ח סי' ל"ח ובהגר"א דפטור זה איירי רק במי שתורתו אומנתו לא בכל אדם, וגם רק בשעה שלומד, יעו"ש. .
(שם)
16בפיך. מן המותר בפיך, מלמד שאין כותבין תפלין אלא על גבי עור בהמה טהורה מזאבל על עור נבילות וטריפות מותר דלא בעינן רק מן המותר דהיינו מין טהור, ואמנם יש עוד דברים דבעינן מין המותר כמו שופר ומנעל של חליצה [לדעת ר"ת בתוס' יבמות ק"ב ב'], וצ"ל דילפינן מתפלין, וכנגד זה ישנן מצות שכשרות גם ממין טמא כמו דפנות סוכה שמצותן מדאורייתא, ולא נתבאר טעם הדבר. ואפשר לומר דדבר שצריך ממין בעלי חיים כמו תפלין ושופר ומנעל של חליצה צריך גם מין המותר משא"כ דפנות סוכה שכשרות גם מדומם וצומח לא בעינן בהו מין המותר משום דלא גרעו מדומם וצומח. ופרטי דין זה לענין יתר תשמישי תפלין, הבתים ורצועות, מבואר באו"ח סימן ל"ב יעו"ש.
ואמנם זה גופא דתפלין צריך להיות ממין בע"ח דוקא לא נתבאר מפורש, ולא כמו מנעל של חליצה, דילפינן מן ואנעלך תחש (יבמות ק"ב ב'), ושופר ודאי שהוא מבע"ח, אלא שלמדתי כן מסוגיא דמכות י"א א' ס"ת שתפרו בפשתן פסול, דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך, הוקשה כל התורה לתפלין, מה תפלין הלכה למשה מסיני לתפרן בגידין אף כל התורה מצוה לתפרה בגידין, והרי אנו למדין, כי דבר זה שתפלין צ"ל ממין בע"ח הוא הלכה למשה מסיני.
ויש להוסיף באור דלשון הפסוק גופיה למען תהיה תורת ה' בפיך מורה דבעינן ממין בע"ח דוקא, והוא ע"פ מ"ש בפסח ים ל"ה א' שאין אדם יוצא ידי חובת מצה באורז ודוחן, דכתיב לא תאכל עליו חמץ וגו', דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן י"ח, ושאינם באים לידי חמוץ אין יוצאין בהם, ואורז ודוחן אין באים לידי חמוץ, וה"נ הכונה דבעינן ממין שיהא ראוי להיות מותר בפיך ואינו מותר, והיינו מין בע"ח, ודו"ק.
ובזה יתיישב מ"ש במשנה מגילה כ"ד ב' ציפן זהב וכו', ר"ל ציפה פרשיות של תפלין בזהב פסול, ופירש"י דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך שיהא הכל מעור בהמה טהורה, עכ"ל. ותמהו המפרשים הלא זהב אינו כלל דבר טמא ונקרא מן המותר בפיך, אבל לפי מש"כ דצריך דוקא ממין בע"ח כדי שיהיה ראוי להיות ממין המותר לפה – א"ש והדברים מאירים. .
(שבת ק"ח א')