1ושמרת. א"ר יוחנן, כל המניח תפלין אחר שקיעת החמה עובר בלאו, דכתיב ושמרת את החקה הזאת, וכל מקום שנאמר השמר אינו אלא לא תעשה, ואפילו השמר דעשה נמי לאו הוא מחסמיך על הדרשה שבסמוך, ומשמע ליה דהכונה ושמרת לעשות מצוה זו דתפלין בימים, אבל בלילה לא תעשה מצוה זו וא"כ כשמניח בלילה עובר בלאו. .
(מנחות ל"ו ב׳)
2ושמרת. מכאן אמרו (סוכה מ"ב א׳) קטן היודע לשמור תפליו בטהרה אביו לוקח לו תפלין מטבפסוק הקודם הובאה דרשה דקטנים פטורים מן התפלין, ופשוט הוא דשם איירי לענין פטור מן התורה, וכאן איירי לענין חנוך דרבנן, ובזה"ז נוהגים להניח תפלין מבן י"ג שנה, ואף כי הטעם פשיט משום דמאז נקרא איש ומחויב במצות, אבל מכ"מ צריך באור כיון דעיקר המצוה תלוי במי שיודע לשמור גופו בטהרה כמבואר כאן ובפסוק הקודם, א"כ היה צריך להיות השיעור בכל נער לפום חורפיה והשגתו בזהירת הטהרה, וכמו דמצינו כהאי גונא במצות פו"ר [עיין באה"ע סי' א'], אבל מי שם גבול לי"ג שנה לענין זה וגם מצינו שארי מצות שמצותן מבן עשרים כמו מצות שקלים.
וי"ל [ע"ד הדרש] משום דבן י"ג שנה כשר לעדות כדדרשינן ועמדו שני האנשים ואיש נקרא בן י"ג, ואמרו חז"ל (ברכות י"ד א') כל הקורא ק"ש בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, וא"כ מבן י"ג שנה דראוי לעדות שוב אי אפשר לו לקרות ק"ש בלא תפלין, ודו"ק. .
(מכילתא)
3מימים ימימה. ימים ולא לילות, מימים ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים, דברי ר׳ יוסי הגלילי נבתחלת פסוק הקודם הובאה דרשה לפטור תפלין בשבת ויו"ט מדכתיב והיה לך לאות מי שצריכין אות יצאו שבתות וי"ט שהן עצמן אות, עיי"ש בבאור, והיא דרשת ר' עקיבא, והרמב"ם בפ"ד ה"י מתפלין הביא לענין פטור דשבת ויו"ט דרשת ר"ע ולענין פטור לילה הדרשה דריה"ג ימים ולא לילות וכבר העירו בזה נו"כ, ולי נראה פשוט דגם ריה"ג ס"ל כדרשת ר"ע משום דאל"ה מה ראה להוציא שבת ויו"ט מן מימים ומאיזה טעם יצאו שבת ויו"ט מחיוב זה, אבל אי ס"ל כר"ע י"ל דהוא רק מוסיף איסור להנחת תפלין בשבת ויו"ט, דלדרשת ר"ע אין משמע איסור רק פטור ומניעת החובה, וכ"מ בתוס' עירובין צ"ו א' יעו"ש, ובשו"ת ש"א סי' מ"ג הרבה להקשות על הרמב"ם ולא העיר מאומה מדברי התוס' שמבואר כמש"כ. –
ודע דאיתא במכילתא מימים ימימה, מגיד שצריך אדם לבדוק את התפלין אחת לי"ב חודש. [דימים פירושו שנה וכמו (פ' בהר) ימים תהיה גאולתו], דברי בית הלל, בית שמאי אומרים א"צ לבדקן עולמית, אבל בירושלמי עירובין פ"י ה"ג איתא בדעת בית הלל להיפך שא"צ לבדקן עולמית, וכ"מ ברמב"ם פ"ב סוף ה"י מתפלין, ונראה עיקר כגירסת הירושלמי ובמכילתא הוחלפו השמות, משום דאי כגירסת המכילתא שלפנינו למה לא חשיב זה בין קולי ב"ש וחומרי ב"ה במס' עדיות, וכן קיי"ל לדינא שא"צ לבדקן עולמית אם לא שנקרה בהן איזה סבה שאפשר בהם לקלקול הקלף או האותיות כגון אם נפלו למים וכדומה, ומכל זה לא העתקנו דרשה זו בפנים אחרי דלדעת ב"ה לפי גירסת הירושלמי אין נדרש מאומה לענין זה מן מימים ימימה, ודו"ק. .
(מנחות ל"ו ב׳)