1מזבח השלמים. והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו, ולמה יצאו, להקיש אליהן ולומר לך, מה שלמים שהן קדשי מזבח אף כל שהן קדשי מזבח חייבין עליהם, לאפוקי קדשי בדק הבית פאכונת הקושיא, ששלמים הם בכלל כל הקדשים שחייבים כרת על אכילתם בטומאת הגוף, דכתיב בפ' אמור (כ"ב ג') כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וטומאתו עליו ונכרתה וגו', והאי יקרב ע"כ פירושו אכילה דלא מצינו חיוב כרת על נגיעה וכפי שיתבאר שם אי"ה, א"כ קשה למה הוציא הכתוב כאן שלמים ביחוד לענין זה.
.
(כריתות ב' ב')
2אשר לה'. לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה פבדאשר לה' מיותר הוא, ובא לרבות אימורים שכולם לה' ואינם נאכלים, ועיין מש"כ השייך לענין זה בפ' הקודם אות ע"ח.
.
(זבחים ל"ו ב')
3אשר לה'. לרבות הלן והיוצא שחייבים עליהם משום טומאה, יכול שאני מרבה אף הפגול, ת"ל מזבח השלמים – מיעט פגומפרש בגמרא דמה שראה לרבות לן ויוצא ולמעט פגול ולא להיפך, יען כי ראוי לרבות לן ויוצא שהיה להם שעת הכושר שהרי היתה זריקתן בכשרות, משא"כ פגול מתחלתו היה בפסול. ונראה בבאור הדבר משום דזה שהיה לו שעת הכושר שייך לקרות בו אשר לה'.
.
(מנחות כ"ה ב')
4וטומאתו עליו. איתמר, אזהרה לאוכל בשר קודש מניין, א"ר יוחנן, כתיב הכא וטומאתו עליו, וכתיב בביאת מקדש (פ' חקת) טמא הוא עוד טומאתו בו, מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר פדובביאת מקדש איכא אזהרה ולא יטמאו את מחניהם. ובמכות י"ד ב' מסיק הגמרא דילפינן אזהרה זו מפסוק דר"פ תזריע בכל קודש לא תגע, ועיי"ש לפנינו. וגם הרמב"ם בפי"ח מפסוהמ"ק הביא אותה דרשה.
.
(זבחים ל"ג ב')
5וטומאתו עליו. בטומאת הגוף הכתוב מדבר, או אינו אלא בטומאת בשר, הרי אני דן, נאמר כאן טומאתו בו ונאמר בביאת מקדש (פ' חקת) עוד טומאתו בו, מה להלן בטומאת הגוף אף כאן בטומאת הגוף פהויש גירסות שמובא בהם הפסוק דפ' אמור איש איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו, ויש לפרש דפשיטא ליה דאיירי בטומאת הגוף, משום דאי בטומאת בשר הו"ל לכתוב וטומאתם עליהם בלשון רבים, כדכתיב אל הקדשים, אבל כאן יש לטעות דקאי על הבשר הנזכר, כ"מ בתוס'.
.
(שם מ"ג ב')
6וטומאתו עליו. תניא, ר' יוסי אומר, וטומאתן עליהן לא נאמר אלא וטומאתו עליו, מלמד שבטומאת הגוף הכתוב מדבר ולא בטומאת בשר פודשלמים לשון רבים הן. ומה שלא ניחא ליה בגז"ש טומאתו טומאתו שבדרשה הקודמת י"ל משום דבנזיר מ"ה א' דריש מאותו הפסוק עוד טומאתו לרבות מחוסרי כפרה, וא"כ אינו מיותר לגז"ש.
.
(שם שם)
7וטומאתו עליו. תניא, אחרים אומרים, בטומאת הגוף הכתוב מדבר ולא בטומאת בשר, מאי טעמא, דכתיב וטומאתו עליו, מי שטומאה פורחת ממנו, יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו פזכך משמע להו הלשון וטומאתו עליו שעדיין לא נטהר מטומאתו, ומבואר שאפשר לו לטהר, והיינו טומאת אדם, אבל טומאת בשר לא שייך בה טהרה.
.
(שם שם)
8וטומאתו עליו. תניא, רבי אומר, ואכל (פ' כ"א) בטומאת הגוף הכתוב מדבר ולא בטומאת בשר, מאי משמע, א"ר יצחק בר אבודימי, הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע, שמע מינה בטומאת הגוף הכתוב מדבר פחבאור הדבר, כי כמו שלשון פסוק זה אינו פשוט שפתח וסיים בלשון נקבה [אשר תאכל, הנפש ההיא] ובאמצעיתו כתב לשון זכר וטומאתו עליו כך לשון הפסוק הבא ערוך בסגנון כזה, ונפש כי תגע ואכל ונכרתה. והנה כמו הלשון שבפסוק הבא בודאי קאי על האדם ולא על הבשר, והרבותא בזה דאע"פ דלפי פשוטו אם היה קאי על האדם הול"ל וטומאתו עליה, כיון דמוסב על הלשון והנפש אשר תאכל, אך מדחזינן בפסוק הבא שכן דרך הלשון להתחיל ולסיים בלשון נקבה ובאמצע לשון זכר, אמרינן שגם סגנון הלשון בפ' זה כן הוא, והוי הלשון וטומאתו עליו מוסב על האדם.
.
(זבחים מ"ג ב')
9וטומאתו עליו. האוכל קודש אחר שטבל קודם הערב שמש או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת, שנאמר וטומאתו עליו – עד שתהא כל טומאתו עליו פטהמפרשים לא גלו המקור להלכה זו, וגם גוף הדין לא נמצא מפורש רק לענין ביאת מקדש בפ' י"א מ"ד דמס' פרה, והכ"מ כתב דמשמע להרמב"ם דהוא הדין לאוכל קודש, ואף כי י"ל דיליף כן הרמב"ם מסוגיא דזבחים ל"ג ב' [היא דרשה דלעיל] דיליף הגמרא אזהרה לטמא שאכל את הקודש מגז"ש טומאתו טומאתו מטמא שבא למקדש, הרי שדימה הגמרא אוכל קודש לביאת מקדש, אך הן ידוע הוא שאין דרכו של הרמב"ם לחדש דין ע"פ דמיון וסברא לבד אם לא שמקדים לכתוב יראה לי, ולכן בודאי מצא הרמב"ם איזו ברייתא שחסרה לפנינו, כאשר הערנו כ"פ שהרבה ברייתות היו לפני הראשונים שלפנינו הן חסרות.
[רמב"ם פי"ח הי"ד מפסולי המוקדשים].
10ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. הנפש ולא הצבור צכי בצבור לא שייך כרת הנפש כמש"כ (ישעיהו מ״ח:י״ט) שמעו זאת בית יעקב וגו' לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני.
ההיא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה צאאחת מהוראות השם נפש היא. רצון חפשי ודעה צלולה כמו אם יש את נפשכם, מעצת נפש (משלי כ״ז:ט׳) וכדומה הרבה, ולכן בא למעט אנוס, שוגג ומוטעה.
מעמיה – ועמה בשלום צבשאין אחרים נענשים על חוטא זה שלא שמע אליהם.
.
(תו"כ)