אל הכריתו וגו׳. תניא, המת לחמשים שנה זו מיתת כרת, דכתיב אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי וזאת עשו להם וחיו, עשו להם דבר של הקנה שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים, וכתיב (פ׳ כ׳) ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו, וכתיב (פ׳ בהעלותך) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה יבר"ל לפי שבחמשים שנה היא מיתת כרת, לכן יעשה להם תקנה שלא ימותו מיתת כרת כל ימי עבודחם שהוא עד בן חמשים שנה.
ועיין עוד בירושלמי כאן הביאו עוד ראיה דכרת הוי בן חמשים שנה מהא דכתיב בתהלים צ' ימי שנותינו בהם שבעים שנה, דל עשרין שנין דלא איענוש עלייהו נשתיירו חמשים, ע"כ. וכתבו על זה התוס' במו"ק כ"ח א' וז"ל, ותימא, דהא משמע בשמעתין דבחמשין משנולד קאמר, ועוד יהא חמשים לאחר שנתחייב כרת והוא מיתת כל אדם, עכ"ל. ונראה באור הלשון לאחר שנתחייב כרת – לאחר שיעור השנים שנתחייב כרת דהיינו לאחר עשרים שנה שאז הוא בן עונשים, כמבואר שבת פ"ט א', או דט"ס הוא וצ"ל לאחר שנות כ' ואשתרבובי המלות והאותיות, וכונת דבריהם, דקשה לומר דשיעור כרת הוא כראיה שניה של הירושלמי בבן חמשים לאחר שנות כ' דהיינו בבן שבעים, דהא זה הוי מיתת כל אדם.
אמנם י"ל בכונת הירושלמי, דבאמת הוי שיעור כרת בבן חמשים משנולד, ורק נותן סימן לדבר מפסוק זה דהוא סימן יותר קל לזכור מפסוק זה שלפנינו, וכמו שרגילים חז"ל לעשות סימנים וציונים לכלללים ומספרים ע"ד מ"ש עשה ציונים לתורה (עירובין כ"א ב') אף שאינו מצומצם ממש, וע"ע מש"כ בענין זה בפרשה אמור (כ"ב ט') ובפרשה דברים (א' ל"ה).
והנה כ"ז כתבנו לפי גי' התוס' בירושלמי, אבל באמת נראה דהנוסחא בירושלמי שהביאו מוטעת היא והנוסחא האמתית היא כמו שהוא בירושלמי אשר לפנינו וזאת היא, צא מהן עשרים שאין ב"ד של מעלה עונשין וכורתין נמצאת אומר המת לחמשים מת בהכרת, וכונת הירושלמי לסיפיה דקרא ואם בגבורות שמונים שנה צא מהן כ' וישארו ס', והפעל הכרת יאמר לא רק על כריתות חלק קטן מהכל כי אם גם על הכריתה לשנים חלקים שוים וכמו העגל אשר כרתו לשנים (ירמיה ל"ד י"ח) והחצי של ס' הוא שלשים ועם העשרים הן חמשים, והוא פשוט. .
(ירושלמי בכורים פ"ב ה"א)
ועיין עוד בירושלמי כאן הביאו עוד ראיה דכרת הוי בן חמשים שנה מהא דכתיב בתהלים צ' ימי שנותינו בהם שבעים שנה, דל עשרין שנין דלא איענוש עלייהו נשתיירו חמשים, ע"כ. וכתבו על זה התוס' במו"ק כ"ח א' וז"ל, ותימא, דהא משמע בשמעתין דבחמשין משנולד קאמר, ועוד יהא חמשים לאחר שנתחייב כרת והוא מיתת כל אדם, עכ"ל. ונראה באור הלשון לאחר שנתחייב כרת – לאחר שיעור השנים שנתחייב כרת דהיינו לאחר עשרים שנה שאז הוא בן עונשים, כמבואר שבת פ"ט א', או דט"ס הוא וצ"ל לאחר שנות כ' ואשתרבובי המלות והאותיות, וכונת דבריהם, דקשה לומר דשיעור כרת הוא כראיה שניה של הירושלמי בבן חמשים לאחר שנות כ' דהיינו בבן שבעים, דהא זה הוי מיתת כל אדם.
אמנם י"ל בכונת הירושלמי, דבאמת הוי שיעור כרת בבן חמשים משנולד, ורק נותן סימן לדבר מפסוק זה דהוא סימן יותר קל לזכור מפסוק זה שלפנינו, וכמו שרגילים חז"ל לעשות סימנים וציונים לכלללים ומספרים ע"ד מ"ש עשה ציונים לתורה (עירובין כ"א ב') אף שאינו מצומצם ממש, וע"ע מש"כ בענין זה בפרשה אמור (כ"ב ט') ובפרשה דברים (א' ל"ה).
והנה כ"ז כתבנו לפי גי' התוס' בירושלמי, אבל באמת נראה דהנוסחא בירושלמי שהביאו מוטעת היא והנוסחא האמתית היא כמו שהוא בירושלמי אשר לפנינו וזאת היא, צא מהן עשרים שאין ב"ד של מעלה עונשין וכורתין נמצאת אומר המת לחמשים מת בהכרת, וכונת הירושלמי לסיפיה דקרא ואם בגבורות שמונים שנה צא מהן כ' וישארו ס', והפעל הכרת יאמר לא רק על כריתות חלק קטן מהכל כי אם גם על הכריתה לשנים חלקים שוים וכמו העגל אשר כרתו לשנים (ירמיה ל"ד י"ח) והחצי של ס' הוא שלשים ועם העשרים הן חמשים, והוא פשוט. .
(ירושלמי בכורים פ"ב ה"א)