1וכי ימות. תניא אין הנבילה מטמאה אלא כשהיא לחה ולא כשהיא יבשה, דאמר קרא וכי ימות – כעין מיתה קסבר"ל כמו שהיו בשעת מיתה, לחים, וקי"ל דאם ע"י שריה מעל"ע בפושרין יחזור הבשר לכמות שהיו, נחשב כלח. .
(נדה נ"ו א')
2מן הבהמה. אמר רב יהודה אמר רב, וכי ימות מן הבהמה, מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואיזו זו, זו טריפה ששחטה קסגמשום דשחיטתה מטהרתה מידי נבילה, וטעם הדיוק מלשון מן הבהמה הוא מפני דלשון מן מורה בעלמא על פרט היוצא מן הכלל, וכמש"כ בר"פ ויקרא אדם כי יקריב וגו' מן הבהמה, יעוי"ש. .
(זבחים ס"ט ב')
3מן הבהמה. תניא, אבר מן החי דמטמא מאי קרא, אמר רב יהודה אמר רב, וכן ימות מן הבהמה קסדדלשון מן הבהמה משמע אפי' מקצת ממנה, והיינו אבר מן החי. ובגמ' פריך מרב יהודה אמר רב אדידיה בדרשה הקודמת, דיליף שם מלשון מן הבהמה דטריפה ששחטה אינה מטמאה וכאן יליף מלשון זה אבר מן החי, ומשני תרתי ש"מ, דאי רק משום דרשה דטריפה ששחטה היה די לכתוב מבהמה, ומדכתיב מן הבהמה שמעינן תרווייהו.
ויש להעיר במש"כ הרמב"ן בסה"מ שורש א', דכ"מ שאמרו בגמרא הלשון מאי קרא, הוי עיקר הדין מדרבנן, ורק חז"ל סמכו זה על הפסוק לרמז ואסמכתא בעלמא, והרי כאן אמרו באבר מה"ח דמטמא מאי קרא, ודין זה הוא דאורייתא ממש. ואולי יש לחלק בין היכי דעיקר חידוש הדין בנוי על הדרשה שמביא, דאז באמת אין זה אלא אסמכתא, משא"כ אבר מה"ת דגם זולת זה הלכתא גמירי לה דמטמא מה"ת, לא קפדו לומר הלשון מאי קרא, ועדיין צ"ע. .
(חולין קכ"ח ב')
4מן הבהמה. תניא, יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא, ת"ל וכי ימות מן הבהמה, מה בהמה בשר גידים ועצמות אף כל בשר גירים ועצמות קסהוזה יצוייר רק באבר שלם, משא"כ סתם חתיכת בשר אפשר שהוא בלא גידים ועצמות. .
(שם שם)
5מן הבהמה וגו'. תניא, מן הבהמה – זו בהמה טמאה קסור"ל סתם בהמה כולל כל מין בהמה ואפילו טמאה. , אשר היא לכם לאכלה – זו בהמה טהורה, ואתקש טמאה לטהורה, מה טהורה עוברה טהור אף טמאה עוברה טהור קסזוטהורה ילפינן בק"ו אם תועיל לו מחיצת אמו להתירו באכילה כשמת במעיה ונשחטה אמו כש"כ שתועיל לו חיות אמו לטהרו מידי נבילה. .
(שם ע' ב')
6אשר היא לכם. לכל שבצרכיכם, לרבות את הידות קסחדרשה כזו כפולה לעיל בפ' ל"ה בדרשה וטמאים יהיו לכם, ושם נתבארה. .
(שם קי"ח א')
7לכם לאכלה. להביא בן שמונה שאין שחיטתו מטהרתו קסטזה נסמך על הדרשה דלעיל מן הבהמה דטריפה ששחטה אינה מטמאה דאינה בכלל נבילה משום דשחיטתה מטהרתה מידי נבילה, יעו"ש. על זה מוסיף כאן דדוקא בהמה כזו שיש בכלל מינה דין שחיטה לולא היתה טריפה אז השחיטה מטהרת אותה מידי נבילה, אבל ולד בן שמונה חדשים שנולד חי ושחטו אין שחיטתו מטהרתו מטומאת נבילה, מפני שבכלל אין שחיטה מועלת בבן שמונה, דלאו ולד הוא, ורק כשהוא במעי אמו ניתר בשחיטת אמו, ויליף זה מלשון לאכלה, דלשון זה לכאורה סותר כלל הענין, כיון דלדינא אין נ"מ לענין טומאת נבילה בין טהורה לטמאה, א"כ למה זה אמר אשר היא לכם לאכלה שמורה רק על טהורה, ולכן דריש דלשון זה מורה המוכן לאכילה וזה כולל בן שמונה המוכן לאכול בשחיטת אמו ואין צריך שחיטת עצמו, אבל אם נולד שוב אין השחיטה מועלת לו כיון דלאו בר קיימא הוא, וגם בחייו חשיב כמת. .
(שבת קל"ו א')
8הנוגע בנבלתה. ת"ר, בנבלתה ולא בקולית סתומה קעכל עצם חלול שיש בו מוח קרוי קולית, ועיין באות הסמוך. , יכול אפילו ניקבה, ת"ל הנוגע יטמא, את שאפשר ליגע טמא ואת שאי אפשר ליגע טהור קעאהנה נבילה אין עצמותיה מטמאין כפי שנתבאר כ"פ בפרשה זו מדרשה מבשרם ולא בעצמות, והלכך עצם סתום אינו מטמא במגע, אחרי דאי אפשר לו ליגע במוח שבפנים, אבל נקובה ואפילו כחוט השערה שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראש וזקן הרי היא מטמא במגע .
(חולין קכ"ו א')