והאוכל מנבלתה. תניא, מניין לטומאה בלועה שאינה מטמאה קעדכגון אשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו.
, דכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו, מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא טהור קעהר"ל מי לא עסקינן אפילו באוכל נבילה סמוך לשקיעת החמה דעדיין הוא במעיו ולא נתעכלה עוד ובכ"ז טהור בהערב שמש, אלמא מכיון שנבלעה הרי היא כמעוכלת והבליעה מעכבתה מלטמא, ומבואר בגמרא דעכ"פ טמאה החיה מדרבנן משום גזירה, והיינו משום דירכי האשה מכסים רחמה וחיישינן שמא יוציא העובר ראשו והחיה תהיה סבורה שעדיין הוא במעיה ואתו לטהרה. ופירש"י דמטעם זה קיי"ל בבהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיע הרועה את ידו ונגע בולד טהור אפילו מדרבנן, משום דכיון דבהמה רחמה בגלוי א"א שיטעה הרועה כמו שאפשר שתטעה החיה באשה. ולא ידעתי ל"ל טעם זה, תיפק ליה דאין פרוזדור לבהמה, ואשר מטעם זה לא חשיב ביציאת ראש חוץ לרחם כמש"כ התוס' בחולין ס"ח א' ד"ה אדם, וא"כ בלא"ה לא שייך למגזר כמו בחיה. וע"ע בגמרא כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מטמאה, כגון אם בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת אינה מטמאה, ויליף זה בק"ו, יעו"ש.
. (חולין ע"א א')
והנושא. תניא, מניין לטומאת משא שנוהגת בקולית נקובה ולא בקולית סתומה, ת"ל הנוגע והנושא, את שבא לכלל מגע בא לכלל משא, ואת שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא קעווטומאת מגע ילפינן בפסוק הקודם הנוגע יטמא את שאפשר ליגע טמא ואת שא"א ליגע טהור, יעו"ש.
. (שם קכ"ה א')