ולא יחללו. לרבות את הסך כשותה צחנראה דמדייק משום דבאזהרה כתב בלשון אכילה, וכל זר לא יאכל קודש (פ' י'), לכן בא כאן בסוף הענין בלשון חלול להוסיף אזהרה על חילול בשום דבר, וממילא אפילו הסך, כגון סיכה בשמן של תרומה, אבל שתיה א"צ לרבות, דשתיה בכלל אכילה, כמבואר לפנינו בפ' אחרי (י"ז י"ב). –
והנה התוס' כאן כתבו דדרשה זו אסמכתא היא, וסיכה אסור רק מדרבנן, וטעמם משום דפסוק זה אצטריך לאוכל טבל שהוא במיתה [היא הדרשה שבסמוך], אך לפי מש"כ דעיקר טעם הדיוק כאן מדכתיב ולא יחללו שהוא כולל חילול בכל ענין, א"כ אין שייכות להדרשה דאכילת טבל, דשם יליף מלשון אשר ירימו, ולפי אותה הדרשה היה אפשר לכתוב כאן בלשון אכילה.
גם מש"כ דאצטריך פסוק זה לדרשה [שבסמוך] קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים, לדעתי י"ל דאין הפסוק איצטריך לאותה דרשה ממש, שהרי הפסוק לא איירי כלל בענין אותה דרשה, אלא ר"ל דמלשון זה ממילא משתמע דרק קדשים מחללין קדשים וכו', וא"כ אין הכרח לדחות מחמת זה הדין דסיכה.
וביומא ע"ז א' הוסיפו התוס' להביא ראיה דסיכה הוי רק מדרבנן מכריתות ז' א', כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש כיון דכבר איתחלל, ואי הוי דאורייתא היה אסור בכל ענין, עכ"ל. ותמוה הדבר בעיני, שהרי מפורש מסיק הגמרא הטעם כיון דכבר איתחלל בהיתר ע"י סיכת הכהן, לכן הותר עוד.
ולבד זה הנה ממקום שבאו להכריח דהוי מדרבנן משם גופא מבואר ומוכרח דהוי דאורייתא, דפריך התם על הא דתניא כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב, מאי שנא מהא דכהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו וכו', ואי ס"ד דסיכה דתרומה הוי מדרבנן, מאי קושיא לשמן המשחה דבודאי הנאתו אסור מן התורה, וצ"ע. .
(נדה ל"ב א')
והנה התוס' כאן כתבו דדרשה זו אסמכתא היא, וסיכה אסור רק מדרבנן, וטעמם משום דפסוק זה אצטריך לאוכל טבל שהוא במיתה [היא הדרשה שבסמוך], אך לפי מש"כ דעיקר טעם הדיוק כאן מדכתיב ולא יחללו שהוא כולל חילול בכל ענין, א"כ אין שייכות להדרשה דאכילת טבל, דשם יליף מלשון אשר ירימו, ולפי אותה הדרשה היה אפשר לכתוב כאן בלשון אכילה.
גם מש"כ דאצטריך פסוק זה לדרשה [שבסמוך] קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים, לדעתי י"ל דאין הפסוק איצטריך לאותה דרשה ממש, שהרי הפסוק לא איירי כלל בענין אותה דרשה, אלא ר"ל דמלשון זה ממילא משתמע דרק קדשים מחללין קדשים וכו', וא"כ אין הכרח לדחות מחמת זה הדין דסיכה.
וביומא ע"ז א' הוסיפו התוס' להביא ראיה דסיכה הוי רק מדרבנן מכריתות ז' א', כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש כיון דכבר איתחלל, ואי הוי דאורייתא היה אסור בכל ענין, עכ"ל. ותמוה הדבר בעיני, שהרי מפורש מסיק הגמרא הטעם כיון דכבר איתחלל בהיתר ע"י סיכת הכהן, לכן הותר עוד.
ולבד זה הנה ממקום שבאו להכריח דהוי מדרבנן משם גופא מבואר ומוכרח דהוי דאורייתא, דפריך התם על הא דתניא כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב, מאי שנא מהא דכהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו וכו', ואי ס"ד דסיכה דתרומה הוי מדרבנן, מאי קושיא לשמן המשחה דבודאי הנאתו אסור מן התורה, וצ"ע. .
(נדה ל"ב א')