והשיאו אותם עון אשמה. תנא דבי ר' אלעזר בן יעקב, כל הנותן תרומה לכהן ע"ה משיאו עון אשמה, שנאמר והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם קגענין האשמה הוא מפני שאין יודעים לשמור התרומה בטהרה ואפשר שיכשלו לאכלה בטומאה, ועיין מש"כ השייך לענין זה לעיל בפסוק ט' בדרשה ומתו בו. ונראה דעל סמך טעם זה אמרו בירושלמי ותוספתא פ"ו דתרומות דאם אכל תרומת חבר משלם לחבר עצמו, ואם אכל תרומת ע"ה משלם לחבר ונוטל דמיה ונותנם לע"ה שאכל תרומתו, מפני שאין מוסרין טהרות לע"ה, אבל אין לשלם לכתחלה דמי שויה לע"ה משום דע"פ הדין צריך לשלם בתבואה גופה כמשכ"ל בפ' י"ד.
. (סנהדרין צ' ב')
באכלם את קדשיהם. פרט לזורע ולמטמא קדהא דמטמא פטור י"ל טעם פשוט ע"פ הדרשה דלעיל פ' י"ד ואיש כי יאכל פרט למזיק, היינו שמפסיד ומאבד תרומה בידים וכשמטמא מפסידם, אבל מ"ש פרט לזורע לא נתבאר לי ענינו. ואולי ט"ס הוא וצ"ל פרט לזורה, ר"ל שזורה לרוח דהוי מפסיד, ומפני כי בתו"כ לא באה הדרשה שבגמרא כי יאכל פרט למזיק, לכן דריש זה מלשון באכלם, ותפס שני פרטי הפסד, הפסד גמור דהיינו זורה לרוח והפסד שאינו גמור דהיינו תרומה טמאה דחזי להדלקה, וצ"ע.
. (תו"כ)