1וערל וכו'. תניא, מניין למילה שבאותו מקום מר"ל דהא מצינו שם ערלה גם בשפתים, ואני ערל שפתים (פ' וארא) ובלב, ערלת לבבכם (פ' ואתחנן) ובאזן, הנה ערלה אזנם (ירמי' ו'). , א"ר נתן, דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו, מקום שניכר בין זכרות לנקבות מאע' ביו"ד הלכות מליחה סי' ע"ב ס"ב בהג"ה לענין מליחת הלב, וז"ל, ונוהגין לכתחלה לחתוך ערלת הלב [מפני קבוץ הדם שבתוכו] ואינו אלא לחומרא וזהירות בעלמא, עכ"ל, וכתב על זה הש"ך וז"ל, וברקנט"י פ' לך כתב וז"ל, ובעבור כי הברית היא דוגמת הלב לכן חותכים גם חדוד הלב בראשיתו להעביר משם כחות הטומאה, וזהו ומלתם את ערלת לבבכם, עכ"ל ולשון הש"ך, ולפלא שלא הביאו שניהם את הכתוב בענין זה בפדר"א פכ"ט בזה"ל, וערלת הלב אינה מניחה לעשות רצון הבורא ולעתיד לבא הקב"ה מסיר את ערלת הלב מעליהן, שנאמר (יחזקאל ל"ו) והסרותי את לב האבן מבשרכם, ולפ"ז הלא יש סמך נכון למנהג הסרת הלב ומניעת אכילתו, כאשר עושין כן בכמה מיני מאכלים מפני שמטמטם הלב וכדומה, כמבואר בסוף הוריות י"ג ב' וביו"ד סי' פ"א לענין הנקה. .
(שבת ק"ח א')
2וערל זכר. אנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת, שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש, מה ת"ל זכר – עד שיהא כולו זכר ונכרתה מבנראה הבאור דכיון דעיקר הטעם שמילה דוחה שבת הוא מפני שהיא עשה שיש בה כרת, א"כ במילה כזו שאין בה כרת ממילא אינה דוחה את השבת, וכיון דמילת אנדרוגינוס אין בה כרת, כמש"כ לעיל בפסוק י' אות כ"ת ממילא אינה דוחה את השבת, וע"ע לפנינו ר"פ תזריע. .
(ירושלמי שבת פ"ט ה"ג)
3בשר ערלתו. תניא, מניין למילה שבאותו מקום, א"ר יאשיה, נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן (פ' קדושים) וערלתם ערלתו את פריו, מה להלן דבר שעושה פרי אף כאן דבר שעושה פרי מגעיין מש"כ לעיל אות מ' וצרף לכאן, ומפרש בגמרא אע"פ דמצינו שם ערלה עוד באיזו אברים וכמש"כ באות הנזכר, אך הלשון ערלתו בכנוי לא נמצא זולת כאן ובענין נטיעה. .
(שבת ק"ח א')
4בשר ערלתו. מכאן דהיכי דלא מהלי' [אבוהא] ובי דינא מחייב איהו לממהל נפשי', דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה מדוחיוב עצמו עוד גדול מחיוב האב והב"ד שאם לא נמול הוא בגדלותו יש עליו חיוב כרת משא"כ האב והב"ד אין בהם רק חיוב עשה, יען דעונש כרת כתיב רק בו בעצמו, בפסוק זה. –
ודעת הרמב"ם בפ"א ה"ב ממילה דמי שלא מל עצמו אז משיגדיל עובר בכל יום על מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות, ולא כן דעת הראב"ד, אלא דבכל יום הוא עומד באיסור כרת, והמפרשים האריכו בזה, ולפלא שלא העירו המפרשים דכדברי הראב"ד כתבו גם התוס' במכות י"ד א' וראוי להעיר דלדעת הרמב"ם נמצא כאן רמז נמרץ בתורה להשארת הנפש ושכרה וענשה, יען דכיון שאינו חייב כרת עד שימות, הרי הוא עשא עון הכרת לאחר מיתה, וע' מש"כ לעיל בפ' נח בפ' ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. –
ושיעור הגדלות לענין עונש כרת בזה לא נתבאר מפורש, ואמנם במקום אחר מצינו שביאר הרמב"ם מפורש דבן י"ג שנה נקרא גדול גם לענין חיובי כרת, והוא בפ"ב ה"י מאישות, וצ"ע להשוות זה עם מה דקיי"ל שאין ב"ד של מעלה מענישין קודם עשרים שנה, כמבואר בשבת פ"ט ב' ובפיה"מ לרמב"ם פ"ז דסנהדרין, וצ"ל דמה שיש בו חיוב כרת מן י"ג שנה הוא לענינים שאפשר לנהוג בזה"ז, כגון להלקותו ארבעים ולפוטרו מכרת [ע' לפנינו בפ' תצא בפסוק ונקלה אחיך לעיניך] ועוד יש פרטים שונים, אבל גוף העונש אינו בא אלא לאחר עשרים שנה, ועיין בס' נחל איתן פ"א הי"ג מאיסורי ביאה. .
(קדושין כ"ט א')
5את בריתי הפר. [רמז] למשוך שחייב למול מהמשוך הוא המהול שנמשכה ערלתו וכסתה העטרה, וכבר כתבנו בפסוק הקודם דמדין תורה אין המשוך חייב במילה שנית, ורק מדרבנן, מפני שנראה כערל, ודרשא זו אסמכתא ורמז בעלמא. וטעם הדיוק י"ל דמרבה מלשון את דבכ"מ מרבה טפל, כמו ולא יאכל את בשרו, את הטפל לבשרו – עורו (ב"ק מ"א א'), ורחץ במים את בשרו, את הטפל לבשרו – שערו (עירובין ד' ב') והדלדול שבמשוך הוא טפל לבשר. ויתכן עוד משום דהפר ברית יאמר בכה"ק על הברית שכבר נעשה והנמול (שכבר שמר את הברית) המשוך, נקרא לפי"ז מפיר ברית. .
(יבמות ע"ב א')
6את בריתי הפר. לרבות בני קטורה שנתחייבו במילה מולא נתבאר כלל איפה מרומז חיוב בני קשורה בלשון זה יותר משאר המחוייבים, ולא ראיתי מי שיסביר בזה אף הסבר ורמז קל. ונראה לי ע"פ עש"כ בעלי שמוש הלשון דהפעל הפר יונח על דבר שמציאותו מופר ועבר מן העולם לעד ולעולמים מבלי השאיר אחריו כל זכר ושארית, משא"כ הפעל בטל יונח גם על ביטול זמני שאפשר שיתחדש וישוב, וע' תוס' שבת כ' ב' ד"ה אנן.
והנה אדם מישראל שאינו נמול, מאיזו סבה שהיא, אי אפשר לפרש שעם בטולו זה הופרה כל מצות מילה עד עולם, יען כי אם הוא לא נמול ימולו בניו ודורותיו הבאים, משא"כ בני קטורה פירש"י בסוגיין דחיוב מילתם היתה רק באלה הששה בנים המפורשים בתורה (ס"פ חיי) ותו לא, כלומר, שלדורות לא נצטוו כלל זרע קטורה על המילה, ולפי"ז אם הם לא ימולו הרי הוי כמו כלה ונחרצה מהם מצות מילה לעולמי עולמים, אחרי שהם הלא לא נמולו, אם בזדון אם בשגגה, ובניהם אחריהם לא נצטוו כלל, א"כ לא תשוב בהם עוד מצות מילה לעולם, וכליון נצחי כזה בארט שכלול בלשון הפרה, ולכן דריש את בריתי הפר לרבות בני קטורה שחייבים למול, ר"ל שאם הם לא ימולו תופר לעולם מצות מילה, ודו"ק.
אך הנה דעת הרמב"ם בפ"י ה"י ממלכים דבני קטורה גם לדורות נצטוו, ולדידי' באמת צ"ע בטעם הדרשא לרבות בני קטורה מלשון את בריתי הפר, וקצת י"ל ע"פ הידוע דאת מרבה הטפל וכמש"כ באות הקודם, ובני קטורה היו טפלים לאברהם, דבני נכרית ושפחה מתיחסים אחר אמם ולא אחר אביהם, כנודע בכ"מ בש"ס וכמש"כ לעיל פסוק ז' אות כ"ג. –
ובעיקר מחלוקת רש"י ורמב"ם אם בני קטורה נצטוו גם לדורות או לא, האריך בזה בשו"ת ש"א, ונ"ל קצת ראי' לרש"י דלא נצטוו לדורות ממ"ש באגדת חלק צ"ד א' ויחד יתרו שהעביר חרב חדה על בשרו, כלומר שמל עצמו, ומבואר בסע"ר ובמדרשים דיתרו בא מבני קטורה, ומבואר דרק עתה כשנתגייר מל עצמו ולא מקודם, והרי זה כדעת רש"י שלא נצטוו לדורות. –
והנה רש"י בסוגיא כאן כתב בזה"ל, לרבות בני קטורה אותם ששה לבדם ולא זרעם, אבל אברהם נצטווה לכל הנולדים לו, עכ"ל, ואינו מבואר כונתו בתוספת דברים אלו אבל אברהם וכו', ולכאורה גם אינם מובנים כלל, ונראה דקשה לו לעצמו פירושו שרק לאותם הששה לבד נצטוה ולא לזרעם, דממ"נ, אם הם זרע אברהם למה יפטרו זרעם, ואם לאו למה יתחייבו גם הם עצמם, לכן פירש דבאמת אינם נחשבים כבני אברהם, ואי קשיא למה נתחייבו הם עצמם, על זה אמר משום דאברהם נצטוה בכלל לכל הנולדים לו בסתם ולא משום דנחשבים זרעו ממש, ודו"ק. .
(סנהדרין נ"ט ב')