1ולא תשבעו וגו'. כי אתא רבין א"ר יוחנן, אכלתי ולא אכלתי שקר סבר"ל אם נשבע שאכל ולא אכל וכן להיפך.
, ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר, ואיזו היא שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע לאדם סגכגון הנשבע על עץ שהוא אבן, דכן משמעות הלשון שוא – ולא כלום, כמו בחבלי השוא, וכן בכלל זה הנשבע על דבר שאי אפשר, כגון נשבע שראה גמל פורח באויר וכן שלא יישן ג' ימים, אבל שקר משמע שבשעת השבועה הדבר שקר, כמו אכלתי ולא אכלתי, ואזהרת שבועת שוא הוא מפסוק דפ' יתרו לא תשא את שם ה' א' לשוא, וע' מש"כ שם.
.
(שבועות כ"א א')
2ולא תשבעו וגו'. תני, ר' ישמעאל אומר, ולא תשבעו בשמי לשקר, אבל אתה נשבע להרגין ולחרמין ולמוכסין סדר"ל ברוצחין ומוכסין העומדין מעצמן לקבל מכס שלא בצווי המלך, דאל"ה דינא דמלכותא דינא. ובבבלי כאן נתבאר ג"כ דין זה שלא בסמיכות על זה הפסוק, ובשו"ת רדב"ז סי' נ"ד ביאר דהגמרא סמכה בזה על הדרשה בשבועות כ"ו א' על הפ' דפ' ויקרא לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס [ועיין מש"כ שם]. ולי נראה אחרי דהירושלמי יליף זה מפסוק שלפנינו בודאי גם כונת הבבלי כאן כן, ובפרט כי באמת עניני אונסין דשבועות ודהכא שונים הן, דבשבועות שם יליף פטור קרבן על שבועת אונס אם כבר נשבע ואח"כ נעשה אונס מלקיים אותה, אבל בשעה שנשבע נראה לו שנשבע באמת וכמבואר שם וכמש"כ במקומו בפ' ויקרא בפסוק הנזכר, משא"כ הכא יליף דמותר לכתחלה לשבע על שקר כדי להנצל מאונסין, וכדמפרש. –
אך בכלל אינו מבואר איפה מרומז דרשה זו דר' ישמעאל בלשון הפסוק, ואפשר לומר דמדכתיב ולא תשבעו בו' החבור, נסמך אפסוק הקודם דכתיב ולא תכחשו איש בעמיתו, מפרש ולא תשבעו מוסב ג"כ אלמעלה והיינו לעמיתו לא תשבעו, לא לאנסין ולא להורגין, ודו"ק.
.
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ד)
3ולא תשבעו בשמי. מה תלמוד לומר סהפירשו המפרשים למה נאמר אחרי דכבר כתיב בפ' יתרו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ותמיהני, שהרי לפי המבואר בדרשה דלעיל הוו שבועת שוא ושקר שני ענינים שונים, ואצטריך להא ולהא כמבואר שם. ולכן נראה דהכונה למה נאמר בפ' יתרו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכאן כתיב בסתם ולא תשבעו בשמי, ולא פירש בשם המפורש, ועל זה מפרש הטעם.
, לפי שנאמר (פ' יתרו) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שיכול אין חייבים אלא על שם המיוחד בלבד, מניין לרבות את כל הכנויים, ת"ל ולא תשבעו בשמי – כל שם שיש לי סושמות נקראים יה, אלהים, אדני [ולרמב"ם גם שם שדי] וכנויים הם צבאות חנון רחום ארך אפים, והנה משמע מכאן דסתם שם כולל גם כנויין, וצ"ע מסוטה ל"ח א' כה תברכו, בשם המפורש, או אינו אלא בכנוי, ת"ל ושמו את שמי, שמי המיוחד לי, הרי מפורש דסתם שם באורו שם המפורש, וצ"ל דבאמת כל מקום דכתיב שם פירושו שם המפורש, ורק בכאן צ"ל דכולל גם כנויין מדכתיב אח"כ וחללת את שם ה' אלהיך ואי ס"ד דמ"ש בשמי פירושו שם המיוחד לבד, הול"ל וחללת את שמי או וחללת אותו, ומדסיים על זה וחללת את שם אלהיך, משמע דשיעור הכתוב ולא תשבעו בשמי, אפילו בכנויין, שמזה ימשך שיתחלל שם ה' אלהיך, ודו"ק.
ודע דהא דמפרש הכתוב ענין שבועת שקר בשם אין ר"ל דבלא שם אין איסור, אלא הענין הוא דבשם חייב קרבן או מלקות, ובלא שם יש איסור לבד, וזה מפורש בכתוב (שמואל א י״ד:כ״ד) ויואל שאול את העם ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב, ומפרש בשבועות ל"ו א' דויואל הוא לשון שבועה וארור הוא לשון שבועה, והתם לא הזכיר לא שם ולא כנוי, ועיין בכ"מ פ"ב ה"ד משבועות.
.
(תו"כ)