1וראיתם אותו. התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת דכתיב וראיתם אותו, כל חד לחודיה משמע קיטדמצוה לתת בכל כנף ד' חוטין, חוט אחד או ב' תכלת [צמר צבוע] והשאר לבן, כפי שיתבאר בפ' תצא בפסוק גדילים תעשה לך, ואם היו כולן לבן או כולן תכלת יצא, וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. וטעם הראיה משום דמתחלה כתיב הכנף ודרשינן מין כנף, היינו שיעשה החוטין ממין הכנף שהוא לבן, דרוב טליתות של פשתן הן ולבנות, וכתיב פתיל תכלת דהיינו צמר צבוע, א"כ שני מינים הם, ולפי"ז היה לו לכתוב וראיתם אותם, ומדכתיב אותו דרשו דדי בכל מין אחד לבדו.
והנה מתבאר בגמ' דסברת רבי היא להיפך, דמדכלל הכתוב ראית שני המינין בלשון יחיד, לכן צריך שיהיו שניהן כאחד, ולכן ס"ל דהתכלת מעכבת את הלבן והלבן את התכלת. והנה אע"פ דקי"ל כרבנן בכ"ז בזה נשתמש בסברת רבי לענין קדימה, שלכתחלה צריך להקדים לבן לתכלת, דמדכתיב מקודם הכנף ודרשינן מין כנף דהיינו לבן והדר כתיב פתיל תכלת ש"מ דצריך להקדים הלבן לתכלת, אמנם זהו רק למצוה ולא לעכב, וזהו הפי' דתכלת אינה מעכבת וכו'. .
(מנחות ל"ח א׳)
2וראיתם אותו. פרט לכסות לילה קכלפי פשטות הענין מורה שתלי הדבר בזמן הלבישה ולא ביחוד הכסות ליום או ללילה, ורק דביום חייב אפי' אם לובש בגד המיוחד ללילה ובלילה פטור אפי' בבגד המיוחד ליום, וכ"פ הרמב"ם בפ"ג ה"ז מציצית וז"ל, חובת הציצית ביום ולא בלילה, שנאמר וראיתם אותו – בשעת ראיה, עכ"ל. אבל הרא"ש בריש הלכות ציצית פי' דתלי ביחוד הכסות, שאם הוא מיוחד ללילה פטור אפי' אם לובשו ביום, ואם הוא מיוחד ליום ולילה חייב אפי' כשלובשו בלילה, ועיין תוס' מנחות מ' ב' שכן גם דעת ר"ת.
והנה אף שהלשון פרט לכסות לילה מורה כדעת ר"ת ורא"ש דתלי ביחוד הכסות, משום דלפי' הרמב"ם הול"ל פרט ללילה, אבל עכ"ז הסברא יותר נוטה לדעת הרמב"ם, כיון דעכ"פ הכתוב תלה הדבר בראיה ולילה לאו זמן ראיה היא, וגם מ"ש בברכות י"ד ב' פרשת ויאמר [היא פרשת ציצית] אינה נוהגת אלא ביום, משמע כפי' הרמב"ם, משום דאל"ה לא שייך שאינה נוהגת אלא ביום הא גם בלילה נוהגת בכסות יום.
וגם יש להעיר מדברי ר"ת גופיה ממש"כ התוס' משמו בנדה נ"א ב' על המשנה יש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, וחקרו בגמ' לאתויי מאי, וכתבו התוס' בשם ר"ת דהיה יכול לומר לאתויי ציצית, ר"ל דכשפושט הציצית קודם הלילה א"צ לברך על קיום המצוה בעבר ועל הפטור בזמן הבא, יעוי"ש. ולפי מש"כ הוא עצמו דתלי ביחוד הכסות אם הוא של יום או של לילה א"כ איך שייך לברך בסמוך לשקיעת החמה על גמר מצותן אחרי דבאמת לא נגמר אז מצותן, שהרי אם לובש כסות יום בלילה חייב, וכשלובש כסות לילה ביום פטור, א"כ אין זה תלי כלל בזמן יום ולילה, וא"כ אין לעולם זמן הגמר מצותן.
אך הנה גם ר"ת ורא"ש הביאו ראיות לדעתם דעיקר תלי ביחוד הכסות, ולכן נעשה זה כספיקא דדינא, והלובש בלילה בגד של יום אין מברך עליו, דספק ברכות להקל. –
ודע דמטעם דלילה לאו זמן ציצית קיי"ל דנשים פטורות מציצית משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא. ולכאורה לפי טעם זה הוי עיקר הפטור בגופה אבל לא בבגדה, והיינו שאם לבש איש בגד אשה חייב בציצית, אבל בספרי איתא [והובא בתוס' מנחות מ"ט א' ד"ה תכלת] ריב"ב אומר, ביחוד פטרו חכמים את הכסות של אשה מן הציצית, ונראה דסמך זה על הלשון דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ודריש בגדיהם של אנשים דוקא. ויוצא לפי"ז דאם לבש איש בגד המיוחד לאשה פטור מן הציצית כמו טלית שאולה שהפטור הוא על הבגד, וזה דבר חדש וצריך תלמוד [ואף י"ל סברא לפטור בזה משום לא ילבש גבר שמלת אשה והוי מעין מצוה הבאה בעבירה, וצ"ע]. –
ודע דאע"פ דהכתוב תלה כאן חיוב ציצית בראיה אפ"ה סומא חייב בציצית, משום דאע"פ שהוא אינו רואה אבל אחרים רואין אותן, ודרשו כן מרבוי הלשון אשר תכסה בה בפ' תצא, ושם נבאר אי"ה, ומה שנוגע עוד לדרשה זו עיין בסמוך אות קכ"ד. .
(שם מ"ג א׳)
3וראיתם אותו. תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה, כתיב היא וראיתם אותו וכתיב התם (פ׳ ואתחנן) את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד קכאעיין בדרשה הסמוכה. .
(מנחות מ"ג ב׳)
4וראיתם אותו. תני בשם רבי מאיר, וראיתם אותם אין כתיב כאן אלא וראיתם אותו, מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה, מגיד שהתכלת דומה לים והים לעשבים ועשבים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד קכבועיין מענין אגדה זו בבבלי מנחות מ"ג ב', תניא, ר' מאיר אומר, מה נשתנה תכלת מכל הצבעונים, מפני שתכלת דומה לים וים לרקיע וכו' [וכבדרשה שלפנינו]. ונראה דטעם זה אינו עקרי אלא לתוספת בעלמא, משום דאל"ה קשה, כיון דעיקר מעלת התכלת היא מפני שמראהו דומה לכסא הכבוד, א"כ למה אסרו קלא אילן שמראהו שוה לתכלת, כמבואר בסמוך פ' מ"א, אלא דלטעם דרישת התכלת יש עוד טעם אחד, והוא המובא בפירש"י בפסוק מ"א וז"ל, פתיל תכלת, על שם שכול בכורות, תרגומו של שכול – תכלא, ולכן הוזכר ענין יציאת מצרים בפרשת ציצית כפי שיתבאר בסוף הפרשה. .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"ב)
5וראיתם אותו. תניא, אחרים אומרים, וראיתם אותו, כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ד׳ אמות ומכירו קכגגם הם מדייקים מה דלא כתיב וראיתם אותם כמו ר"מ בדרשה הקודמת, ודרשו דמרמז דקאי על האדם העומד לנגדו וקאי על זמן ק"ש וסתם ראיה ד' אמות, דמשהאיר היום עד שמכיר את חבירו הרחוק ממנו ד' אמות אז הוי זמן ק"ש, ואע"פ דפרשה זו לא איירי בק"ש, נראה דלמדו בה לענין ק"ש משום דבכלל ג' פרשיות דק"ש הוי אחת מהן פרשה זו, ועיין מדין זה באו"ח סי' נ"ח ס"א, ובכלל דרשה זו עיין עוד בדרשה הבאה. .
(שם שם)
6וראיתם אותו וזכרתם. תניא, וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה, ואיזו היא זו ק"ש, דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן קכדדכשיכיר להבחין הצבע של תכלת אז הגיע זמן ק"ש, ושייך על זה לומר וזכרתם את כל מצות ה', משום דבק"ש יש קבלת מלכות שמים ואמונה באחדות ה' כמ"ש שמע ישראל וגו', וזה יסוד ועמוד כל המצות וכמ"ש במכות כ"ד א' בא חבקוק והעמידן לכל המצות על אחת – וצדיק באמונתו יחיה, וא"כ זכירה זו היא הערה מוסרית לקיום כל המצות, וע"ע מש"כ בדרשה הקודמת. –
וכתבו התוס' בכלל דרשה זו דאינה אלא אסמכתא בעלמא משום דק"ש דרבנן, עכ"ל. וקשה לי על דבריהם מדבריהם עצמן במו"ק ח' ב' במה שאמרו שם מניין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך – ולא באשתך, וכתבו התוס' וז"ל, עיקר דרשה היא ולא אסמכתא, כדאמרינן בחגיגה ח' ב' ורב אשי האי בחגך מאי עביד ליה, מבעי ליה לכדתניא, מניין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך ולא באשתך, ובאור כונתם דמדפריך הגמרא מאי עביד בפסוק זה ומשני דאצטריך להא, ש"מ שדרשה גמורה היא, משום דאם היה רק אסמכתא בעלמא אכתי קשה מאי עביד בפסוק זה.
והנה כאן בסוגיא בענין שלפנינו איתא ג"כ כלשון זה, דאחרי שמפרש דרבנן לא ס"ל הדרשה וראיתם אותו פרט לכסות לילה [כדרשה דלעיל] פריך ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה ומשני מבעי להו לכדתניא, וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו זו ק"ש, ולפי הכלל שכללו התוס' במו"ק שם דבלשון זה מבואר שהדרשה היא דרשה גמורה ולא אסמכתא, א"כ גם כאן הדרשה שלפנינו היא דרשה גמורה ולא כמו שכתבו דאסמכתא היא.
ולכן נראה לי דבאמת ס"ל לרבנן דק"ש דאורייתא, כאשר כן דעת הרבה חכמים כמש"כ תוס' בברכות כ"א א' ובסוטה ל"ב ב' וכידוע בכלל שיטה זו, ואמנם לא קשה להפוסקים ק"ש מדרבנן, יען כי באמת לא קיי"ל כרבנן דהכא דוראיתם אותו מיותר, אלא קיי"ל כר' שמעון דבא למעט כסות לילה כמבואר לפנינו לעיל וכמש"כ רי"ף ורמב"ם וש"פ, וא"כ ממילא אין לנו יתור כלל על עיקר דרשה זו, ורק לדידן דקיי"ל כר"ש אפשר לומר דדרשה זו אסמכתא היא, משום דעיקרה אצטריך לפטור כסות לילה, ודו"ק. .
(מנחות מ"ג ב׳)
7וראיתם אותו וזכרתם. תניא אידך, וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה, ואיזו היא – זו מצות כלאים, דכתיב (פ׳ תצא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך קכהשייכות זכירת מצות כלאים למצות ציצית י"ל שלא יחשוב אדם שמותר ללבוש כלאים כמו בציצית שהותרו צמר ופשתים, לזה יזכור שרק משום מצות ציצית הודח איסור כלאים ולא בעלמא, ועיין בתוס' שבועות כ"א ב' בשם הירושלמי דמצות ציצית ואיסור כלאים נאמרו בדבור אחד, יען כי הם סותרים זא"ז, וי"ל ג"כ הבאור ע"ד שכתבנו, דכדי שלא ילמוד האדם מכאן לכל מקום לכן נאמרו בדבור אחד להורות יחוסם ויחודם זל"ז ואין למדין מהם. – .
(מנחות מ"ג ב׳)
8וראיתם וזכרתם ועשיתם. תניא, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם, מלמד שראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה קכועיין מש"כ בסמוך אות קכ"ט. ויש לפרש כלל הענין ממצות ציצית, שעיקר תכליתה לזכור ע"י ראיתה את חובות האדם למקום, ע"פ מש"כ בספרי המדות, כי ראוי לאדם לעשות לו סימן לדבר שדרוש ומוכרח לו לעשות ואל יסמוך על כח הזכרון לבד, וזה חובה ומצוה בין במילי דשמיא ובין במילי דעלמא, ועיין מש"כ בס"פ תצא בענין זכירת מעשה עמלק.
ויתבאר ביותר ע"פ מה ששמעתי בשם הגר"א לפרש לשון הכתוב בש"א י"ז ל"ד, ויאמר דוד אל שאול, רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא זה מהעדר, והכתיב זה והקרי שה, ולא נתבאר הענין, ואמר הגר"א, כי נמצא במדרש אגדה, כיון שראה דוד שנעשה לו נס ע"י שה זה כי ע"י כן לא פגעו בו הארי והדוב, שחט אותה והפשיט את עורה ועשה בגד ממנה והיה לבוש אותה תמיד כדי שיזכור תמיד הנס שנעשה לו, ולכן ניחא גם הקרי גם הכתיב שאמר לשאול ונשא שה זה, כלומר שהראה לו הבגד שהוא לבוש כדי שיזכור חסדי ה', ועל זה הוא בטוח מאימת גלית הפלשתי דאיירי ביה אז, ע"כ. ומבואר מזה שמחויב כל אדם לעשות לו סימן וזכרון לדרכיו, וזהו ענין מצות ציצית וראיתם אותו – וזכרתם ועשיתם, ודו"ק. .
(שם שם)
9וזכרתם את כל מצות ה׳. תניא, פרשת ציצית יש בה עול מצות, דכתיב בה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ קכזדריש כן לענין ישוב השאלה מפני מה קבעו פרשת ציצית בק"ש מפני שיש בה חמשה עניני קדושה ואחת מהם עול מצות, ומפרש בזה איפה מרומז בה עול מצות. ונראה דחסר בגמ' המלה וגו' דעיקר הראיה מן ועשיתם אותם כי זכירה לבד בלא עשיה אינה עול. ורש"י הביא בזה הפסוק הבא ועשיתם את כל מצותי, וצ"ע למה לא הביא הפ' המוקדם, ובפרט כי בגמ' הובא הקודם. .
(ברכות י"ב ב׳)
10וזכרתם את כל מצות ה׳. תניא, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' – כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל המצות כולן קכחפירש"י כיון שנתחייב במצוה זו שהאיר היום נתחייב בכל המצות, דרוב מצות נוהגות ביום, ויש מפרשים שכיון שהגיע לכלל מצות ציצית, דהיינו שנעשה בן י"ג שנה נתחייב בכל המצות, ופירש"י נראה עיקר, יען דמשהגיע לבן י"ג שנה מתחייב בכל המצות יחד עם מצות ציצית ולא שייך לתלות הא בהא. .
(מנחות מ"ג ב')
11וזכרתם את כל מצות ה׳. תניא, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ – מכאן ששקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן קכטע"ד אסמכתא דריש כן, דציצית בגימטרי"א ת"ר, וחמשה קשרים ושמונה חוטין הם ביחד תרי"ג, ולכן מביא זכרון זה לזכירת כל המצות, וע"י זכירתו מביאה לידי מעשה, וכמו דדריש למעלה ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה לידי עשיה. .
(שם שם)
12ולא תתורו אחרי לבבכם. מכאן אמר רבי, אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר קלמבואר בגמרא דלענין אישות איירי, שלא יזדקק לאשתו ויחשב באחרת, אבל לא נתבאר איפה מרומז דרשה זו בלשון זה, ונראה ע"פ המבואר בב"ב י"ב ב' ובב"ר ופירש"י פ' וירא בפסוק וסעדו לבכם, דהשם לבב בשני ביתי"ן מורה על שני לבבות, כלומר על שני יצרים, יעו"ש, ובברכות נ"ד א' אמרו ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך – בשני יצריך, ביצ"ט וביצה"ר, ושם ג"כ הדיוק מדלא כתיב בכל לבך בבי"ת אחד.
והנה בפסוק זה מכוין בשם לבבכם על היצה"ר, על שם שמקור התאוה והחמדה היא בלב וכמ"ש הלב חומד וכו', ואמרו בברכות ס"א ב' דיצה"ר יושב בין שני מפתחות הלב. והנה כשאדם מהרהר בתאוה אחת אז א"א לו באותה שעה לחשב עוד בתאוה אחרת, שא"א לכוין הדעת בשני רעיונות כאחד, משא"כ כשמתעסק בתאוה אז אפשר לו גם להרהר בתאוה אחרת, וכשאמר כאן ולא תתורו אחרי לבבכם, היינו אחר שני יצרים כלומר אחר שתי תאוות ע"כ איירי כשמתעסק באחת, והזהיר שלא יחשב באחרת, ולפי"ז מבואר מ"ש בגמרא כאן אפילו שתיהן נשיו, ור"ל אפילו תאות דהיתר, ודו"ק. .
(נדרים כ׳ ב׳)
13ולא תתורו אחרי לבבכם. תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום, א"ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, לא תנאף – ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם קלאוכן חשיב בירושלמי כאן כל פרטי עשרת הדברות המקבילות אל פרשיות ק"ש, כפי שיבא לפנינו כאן בפרשה ובפ' ואתחנן ועקב, ונמנו לפנינו כסדרן בר"פ עשרת הדברות בפ' יתרו. ולפנינו הגירסא בירושלמי שתי פרשיות, אבל הנכון דצ"ל שלש פרשיות, יען שהרי מביא גם מפרשה זו שהיא שלישית, וכ"מ בתוס' ברכות י"ג ב'. .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"ה)
14אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. תניא, אחרי לבבכם זו מינות, וכה"א (תהילים י״ד:א׳) אמר נבל בלבו אין אלהים קלבדכמו האמונה כן הכפירה מורגשת אך בלב, וענין המינות כאן פשוט שהיא כפירה במציאות ה' וכהראיה שמביא מפסוק אמר נבל בלבו אין אלהים. ורש"י פי' וז"ל, מינות – אותם ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל וכה"א אמר נבל בלבו אין אלהים, עכ"ל, ולא ידעתי על מה טרח לפרש פירוש דחוק כזה ולא כפשטיה וכפשטות הכתוב כמש"כ. , ואחרי עיניכם – זה הרהורי עבירה, שנאמר (שופטים י״ד:ג׳) ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני קלגיתכן דתלי ענין זה בחוש העינים ע"פ מ"ש (סוטה ח' א') אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות. , אשר אתם זונים אחריהם, זה הרהור עבודת כוכבים, וכה"א (שופטים ח׳:ל״ג) ויזנו אחרי הבעלים קלדצריך באור בכלל למה אינו מפרש הפסוק כפשטיה דכוליה בזנות איירי, וע"ד שאמרו העין רואה והלב חומד וכו', וי"ל משום דא"כ הול"ל מקודם ולא תתורו אחרי עיניכם והדר ואחרי לבבכם, כפי טבע הענין, כמבואר. .
(ברכות י"ב ב׳)
15אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. תניא, א"ר לוי, ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה, דכתיב (משלי כ״ג:כ״ו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, אמר הקב"ה, אי יהבת לי לבך ועינך אנא ידע דאת לי קלהכי שני דרכים רצויים יש לו לאדם בחייו, אשר האחת לא תצלח בלא האחרת, והוא דרך ישרה בין אדם למקום ודרך ישרה בין אדם לחבירו. והנה יסוד ההרצאה למקום היא האמונה בה' וקיום מצותיו, ולבריות – הוא מדות טובות והעדר מדות מגונות. אמנם הנסיון מורה, כי שני אלה הדרכים לא יתכנו זה בלא זה, כי מי שאינו מאמין נאמן אינו יוצא גם חובות המשובחות שבאדם לאדם, כי הוא להוט רק לנפשו ולמלא תאותיו, וכן מי שהוא בעל מדות נשחתות בהכרח שגם דעותיו לשמים אינן נאמנות, מדאינו מטיב מדותיו. והנה בכל הנוגע בין אדם למקום תלוי בלב, כי שם מקום בינה ועיון, ובנוגע למדות שבין אדם לחבירו תלוי בעין, כי מפני שהעין רואה רע גם הלב חומד לעשות הרע, ועל זה אמר, אמר הקב"ה, אי יהבית לי לבך ועינך אנא ידע דאת לי, כלומר שבאופן כזה בטוח אני שמעשיך לשמים ולבריות יהיו מכונים ורצויים ומקובלים. .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"ה)
16אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. מגיד שהעינים הולכים אחר הלב, או אינו אלא הלב הולך אחר העינים, אמרת, וכי לא יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם קלומדייק מדכתיב מקודם אחרי לבבכם והדר ואחרי עיניכם, ונראה דאינו בא להוציא שאין הלב נגרר אחר העינים, דהלא מפורש אמרו חז"ל (סוטה ח' א') אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות, וכן אמרו העין רואה והלב חומד, אלא הענין הוא דחד בתר חד גריר, העינים אחר הלב והלב אחר העינים, ומפני שגרירת הלב אחר העינים הוא דבר פשוט ומוחשי, לכן אשמעינן כאן הכתוב בהקדימו לב לעין דלפעמים גם העין נגרר אחר הלב, והיינו מי שהוא בעל מחשבות רעות ומגרה יצה"ר אנפשיה ע"י הרהורים ומזמות רעות, ומביא ראיה מסומא. [ספרי].