1דבר אל בני ישראל. תניא, אמר רב יהודה אמר רב, מניין לציצית בעובד כוכבים שפסולה, שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, בני ישראל יעשו ולא הנכרים יעשו קווהיינו הטלת החוטין בהבגד, ולדעת הרמב"ם גם טויה בכלל עשיה, ונבאר מזה בסמוך. וטעם הדבר מפסול עובדי כוכבים בעשיית ציצית הוא משום דצריך עשייה לשמה, ועובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד, ולא מהני אפי' ישראל עומד על גביו ואומר לו עשה לשמה, יען כי בלבו הוא עושה אדעתא דנפשיה, ושמעינן מזה דאם עשה ישראל ציצית שלא בכונה נמי פסול, כיון דחזינן דהפסול בעובד כוכבים הוא משום דלא עביד לשמה אלמא בעינן כונה לעשות לשמה.
כך היה נראה לפרש טעם דרשה זו, אבל מרמב"ם פ"א הי"ב מציצית מבואר דס"ל דדרשה זו היא גזה"כ ולא משום לשמה, שכן כתב שם, ציצית שעשה עובד כוכבים פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, אבל אם עשה אותה ישראל בלא כונה כשרה, עכ"ל. מבואר דס"ל דטעם פסול עובד כוכבים אינו משום לשמה, משום דאל"ה למה פסק דישראל שעשה בלא כונה כשר.
והכ"מ שם כתב דמ"ש אבל אם עשה אותן ישראל בלא כונה כשרה, לאו בטוית החוטין איירי, דהא בעינן לשמה, אלא איירי בנתינת החוטין בכנף וקשירתם.
אבל דבריו תמוהים לי, שהרי מקור הדבר דבעינן בציצית כונה לשמה ילפינן בסוכה ט' א' מדכתיב בפ' תצא גדילים תעשה לך, ודרשינן עשה לשם חובך, ומתבאר בסוגיא שם דחידוש הוא שמחדש בדבר דבעינן גם טויה לשמה, אבל בעשיה דבר פשוט הוא דבעינן לשמה, וכ"מ מרש"י שם דמאן דס"ל לא בעינן טויה לשמה הוא משום דס"ל דהואיל כשנתלו בבגד לשם ציצית נתלו עשיה לשמה היא, דטויה לשמה לא בעינן, שאין טויה מן העשיה, עכ"ל. ומאן דס"ל דבעינן טויה לשמה כונתו אף טויה, אבל עשיה פשיטא לכו"ע דבעינן לשמה, וכך הסברא נותנת, דהנתינה בכנפות היא עיקר המצוה, וא"כ דברי הכ"מ תמוהים מאוד בעיני, שעשה את העיקר לטפל וטפל לעיקר, וגם דברי הרמב"ם נפלאו ממני. –
ועיין בגיטין מ"ה ב' כתבו התוס' בשם ר"ת דאין אשה עושה ציצית עבור איש כיון דלא מפקדא, ויליף זה מתפילין דפסולין באשה, כיון דאינן במצות תפילין, והתוס' השיגו עליו מדרשה שלפנינו מדדרשינן בני ישראל ולא העובד כוכבים ולא דרשינן ולא בנות ישראל, ש"מ דנשים כשרות לעשות ציצית, ודוקא בס"ת תפילין ומזוזות דכתיב וקשרתם וכתבתם דרשינן הכי, עכ"ל. ור"ל כיון דבציצית לא כתיב לבישה דנדרוש כל שישנו בלבישה ישנו בעשיה.
ותמה אני שלא השיגו על ר"ת מעיקר דרשה זו שלפנינו, דאי ס"ד כללא הוא דכל שאינו מחויב בדבר פסול לעשות עבור המחויב בדבר, ואף היכי דלא גילה קרא, א"כ ל"ל כאן הדרשה בני ישראל ולא העובד כוכבים, תיפק ליה דעובדי כוכבים אינן במצות ציצית וממילא פסולים לעשות לישראל, אלא ודאי היכי דגילה קרא כמו וקשרתם וכתבתם – גילה, והיכי דלא גילה לא גילה, ולכן בציצית דלא גילה צריך דרשה בעובד כוכבים.
אבל בהגהת מיי' הי"ב מציצית (ולפנינו בדרשה הסמוכה) הביא דבאמת ממעטינן נשים מעשיית ציצית מדכתיב בני ישראל ודרשינן ולא בנות ישראל, ומצאתי בפסיקתא זוטרתי, בני ישראל פרט לנשים, והנה מפורש כדעת ר"ת ורק לא מטעמיה אלא מגזה"כ, ויש עוד לפלפל בזה ואכ"מ. .
(מנחות מ"ב א')
2בני ישראל. בני ישראל ולא בנות ישראל קזוכ"ה בפסיקתא זוטרתא בני ישראל פרט לנשים, וכבר בארנו ענין זה באות הקודם, יעו"ש. [הגהמי"י פ"א ה"׳ב מציצית].
3ועשו להם. להם – משלהם, למעוטי ציצית גזולה קחר"ל אם עשה ציצית מצמר גזול דפסולים, וזה הוא רק אם גזל חוטין, אבל אם גזל צמר ועשה מהם חוטין קנאן בשינוי השם, דמעיקרא צמר והשתא חוטין, ואינו מבואר אם צריך לקנין זה גם יאוש או לא, והב"י באו"ח סי' י"א כתב וז"ל, והרמב"ם שכתב פסול בצמר גזול אפשר דמיירי קודם יאוש, א"נ אפילו אחר יאוש לא קנה משום דהוי שינוי החוזר לברייתו, עכ"ל. ופליאה גדולה עליו שהיה בקי מצויין בחיבור הרמב"ם ולא זכר כאן כי הרמב"ם ס"ל דיאוש עם שינוי השם קונה אפילו אם אותו שינוי חוזר לברייתו, ויותר מזה נפלא הדבר שהוא עצמו בחו"מ סי' שנ"ג וסי' שס"א הביא דעת הרמב"ם כן, ולפי"ז ע"כ צ"ל דהרמב"ם איירי כאן קודם יאוש, ואיך שהוא מבואר דעת הרמב"ם דלקנין בשינוי השם צריך גם יאוש בעלים, והרבה יש להאריך בזה, ועיין לפנינו בפ' תצא בפסוק גדילים תעשה לך לענין טלית שאולה. .
(סוכה ט׳ א׳)
4ועשו להם ציצית. ת"ר ׳ אין ציצית אלא יוצא ואין ציצית אלא משהו, וכבר עלו זקני ב"ש וזקני ב"ה לעליית יוחנן בן בתירא ואמרו ציצית אין לה שיעור קטמ"ש אין ציצית אלא משהו נראה הכונה משום דשם ציץ מורה על הפרחה, מלשון ויצץ ציץ (במדבר י״ז:כ״ג) ומכיון שאך יצא משהו כבר נקרא פריחה וניצוץ, וא"כ גם ציצית נקראים ציצית גם במשהו, והבאור לדינא עיין בסמוך.
ומה שאמרו אין לה שיעור, מפרש בגמ' דאין להם שיעור למעלה דכמה דבעי ליהוי ארוך, אבל יש להם שיעור למטה והוא לא פחות מי"ב אגודלים [לדעת ר"ת ע"פ הספרי, ולרש"י ורמב"ם שיעורים פחותים מזה], ומ"ש אין ציצית אלא משהו, פירושו לענין אם נפסקו החוטין ונשתייר מהם אפי' משהו כשרים. ונראה דאף דבעינן שישאר שיעור כדי עניבת כל החוטין הפסוקין יחד [עי' או"ח סי' י"ב ס"א], בכ"ז לגבי שיעור שלמטה במספר י"ב אגודלין נקרא שיעור עניבה משהו, ועי' בכ"מ פ"א הי"ח מציצית. ובאמת נראה דהלשון משהו שבכאן אינו משהו ממש דהיינו כל שהוא, שהרי מצינו מפורש בכתוב (יחזקאל ח׳:ג׳) ויקחני בציצית ראשי, הרי דשם ציצית מורה על צמיחה שיש בה כדי לקיחה ואחיזה, אלא ר"ל שיעור מועט, כמש"כ. –
והנה מה שכתבו איזו פוסקים להדר אחר ציצית ארוכות הרבה, לא ידעתי להם טעם, ואדרבה נראה ראיה מפורשת שאין בזה כל הדור מצוה, והוא מירושלמי ריש פאה, אלו דברים שאין להם שיעור, ופריך שם אמאי לא חשיב עוד ענינים שאין להם שיעור, כמו אפר סוטה ורוק יבמה וכדומה, ומשני דלא חשיב רק אלה שיש בתוספתן מצוה, משא"כ הני, ולפי"ז אי ס"ד דבתוספת אריכות החוטין יש מצוה הו"ל לכלול זה בין הדברים שאין להם שיעור במשנה ריש פאה, וצ"ע. .
(מנחות מ"א ב׳)
5ועשו להם ציצית. ת"ר, אין ציצית אלא ענף, וכן הוא אומר (יחזקאל ח׳:ג׳) ויקחני בציצית ראשי קיר"ל שצריכים החוטים לצאת לחוץ משטח הכנף ולא בשוה לו, וטעם הראיה מהפסוק, דמדלקח ואחז בהם הרי ע"כ שיצאו השערות לחוץ. , ואמר אביי, וצריך לפורדה כי צוציתא דארמאי קיאכבלורית של נכרים, דבוקות מלמטה ופרודות מלמעלה, ור"ל שצריך להפריד החוטין זה מזה, כך פירש"י והרבה מפרשים, אבל המג"א בסי' ח' ס"ק י' הביא בשם בעל העיטור דענין הפרידה הוא להפריד התכלת לצד אחד והלבן לצד אחד, ובזה"ז שאין תכלת יפה לדקדק ולעשות זכר לתכלת, ומכיון שאינו אלא לזכר לכן אם נשתהה לבא לבהכ"נ ובעוד שיפריד יאחר להתפלל עם הצבור א"צ לדקדק בזה, עכ"ל.
ואני תמה מה ראה לבכר את פירוש בעל העיטור על פירש"י וכל הראשונים שפירשו כונת הגמ' וצריך לפורדן על החוטין ממש, ולא על התכלת ולבן, ולפי פירוש זה אין הפירוד לזכר בעלמא רק מעיקר הדין, וצע"ג. .
(מנחות מ"ב א׳)
6על כנפי בגדיהם. תנא דבי ר׳ ישמעאל, הואיל ונאמרו בתורה בגדים סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים, מה להלן צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים קיבר"ל בכל התורה כגון בטומאת שרצים (פ' שמיני) כתיב סתם או בגד, וכן בטומאת ש"ז (פ' מצורע) כתיב סתם וכל בגד, וכן בטומאת מת (פ' חקת) כתיב וכל בגד, ורק בטומאת נגעים כתיב (פ' תזריע) בבגד צמר או בבגד פשתים, בא זה לגלות על כל מקום דכתיב בגד הוא מצמר ופשתים, והוא הדין הכא בציצית, והיינו בגד של צמר רחלים ואילים לבד, ופשתים הוא הצומח מארץ מכל גרעין בד אחד, לאפוקי טלית של שאר מינין כגון בגדי משי ובגדי צמר גפן ובגדי צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים וכיוצא בהם אין חייבים במצות ציצית מדאורייתא רק מדברי חכמים כדי להזהר במצות ציצית.
וזו היא דעת הרמב"ם בפ"ב ה"ג מציצית, אבל התוס' כאן והרא"ש ועוד פוסקים ס"ל דבגדי כל המינים חייבים מדאורייתא, ויסוד פלוגתתם תלי בזה, כי בסוגיא כאן איתא מחלוקת אמוראים אם חיוב שארי בגדים הוי מדאורייתא או מדרבנן, ורבא ס"ל דכולן חייבין בציצית מדאורייתא, והחילוק בין צמר ופשתים לשארי מינים הוא דציצית של פשתים או של צמר רחלים פוטרים בכל מיני בגדים, וציצית של שארי מינים אין פוטרין אלא במינם, כגון משי לבגד משי, וצמר גפן לצמר גפן, אבל שלא במינם אין פוטרים, ודרשתו יובא בסמוך.
ויש להביא ראיה לדעת הפוסקים כרבא דכל הבגדים חייבים בציצית מדאורייתא אף שלא של צמר ופשתים ממשנה א' פ"ט דכלאים דחשיב שם כל הדברים שאינם נוהגים אלא בבגדים של צמר ופשתים כמו שאין כלאים נוהג רק בהם ורק הם מטמאין בנגעים ואין הכהנים לובשים לשמש במקדש אלא בגדים של צמר ופשתים, יעו"ש, ואי ס"ד דאין חיוב ציצית נוהג רק בבגדים של צמר ופשתים הו"ל לחשב במשנה הנ"ל גם דבר זה שאין חייבים בציצית אלא בגדים של צמר ופשתים, ומדלא חשיב ש"מ דמן התורה כל הבגדים חייבים בציצית, ודו"ק. .
(שם ל"ט ב׳)
7על כנפי בגדיהם. תניא, אמר רב גידל אמר רב, ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן, שנאמר על כנפי בגדיהם קיגפירש"י שתהא נוטפת על הקרן שתהא תולה ומכה על הקרן, כלומר כשיגביהנה למעלה מן השפה כדי שתהא תולה ונוגעת התלויה בקרן, עכ"ל, ונראה לי באור הדברים שיתלו הציצית בצד הכנף שלרוחב גוף האדם, היינו לעומת הצלעות, שאז כשהם תלוים הם נוטפים ומכים על קרן הכנף, משא"כ אם יתלו בצד הכנף שלאורך הגוף אינם יכולים ליגע בקרן הכנף, ודו"ק. וע' באו"ח סי' י"א סט"ו. .
(שם מ"ב א׳)
8על כנפי בגדיהם. בגדיהם – לרבות בגד השותפין קידהרבותא בזה אע"פ דכתיב בענין ציצית בפ' תצא גדילים תעשה לך על כנפי כסותך, דמשמע דידך אין דשותפות לא קמ"ל לשון בגדיהם דמורה על בגד השותפין והלשון כסותך בא למעט טלית שאולה שפטורה מן הציצית שלשים יום, כפי שיתבאר שם. –
והנה מבואר בסוגיא כאן דכל דרשה זו דבגדיהם לרבות שותפות באה רק אליבא דר' אלעאי דס"ל דכ"מ דכתיב לשון יחיד ממעט שותפות, ולכן לדידיה צריך רבוי לשותפות, אבל לרבנן דס"ל דגם לשון יחיד אינו מוציא שותפות ישראל כיון דשניהם בני חיובא הם, א"כ לדידהו א"צ כלל רבוי מבגדיהם.
ולפי זה אנן דקיי"ל כרבנן א"כ יש לדון למה הוצרכו הפוסקים להביא הדרשה דבגדיהם שאינה דרושה כלל, וגם אליבא דאמת באה אליבא דרבנן להוראה אחרת לרבות בגד שותפות עם העובד כוכבים שחייב בציצית, וגם תמה אני למה השמיטו כלל הפוסקים דין בגד שותפות עם העובד כוכבים, ועיין בהגהות הגרע"א באו"ח סי' י"ב ס"ה, וצ"ל דמה שהביאו הפוסקים הדרשה בגדיהם לענין שותפות ישראל הוא לרוחא דמלתא. .
(חולין קל"ו א׳)
9על ציצית הכנף. תנא, כשהוא מתחיל מתחיל בלבן, מאי טעמא, הכנף מין כנף, וכשהוא מסיים מסיים בלבן, מאי טעמא, מעלין בקודש ולא מורידין קטובאור הענין, כי סדר הטלת ציצית בבגד כך הוא, מטיל בזוית של טלית ארבעה חוטין וכופלן באמצע, ובהן צריך להיות שלשה חוטין צמר לבן ואחד תכלת, וכורכין החוט של תכלת על הענף, ולכן אחרי שמכניס החוטין נוטל חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד ומניחו ונוטל חוט התכלת וכורך בו ב' כריכות בצד כריכה של לבן וקושר, ואלו הג' כריכות הם הנקראים חוליא ומרחיק מעט, ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו ומרחיק מעט ועושה חוליא שלישית, וכן עד חוליא אחרונה שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת, ועל זה הוא אומר כאן שמתחיל בלבן כדי שיהיה סמוך לכנף מינה, דדרשינן הכנף מין כנף תחלה ואח"כ פתיל תכלת, וכריכה אחרונה ג"כ של לבן מפני שהתחיל בלבן מסיים בו, שמעלין בקודש ולא מורידין, דכיון דאקדמיה קרא למין כנף ש"מ חשוב הוא, ולכן אם יסיים בתכלת הו"ל מוריד בקדושת הציצית, יעיין מש"כ בדין מעלין בקודש לקמן בפ' קרח (י"ז ג'). .
(מנחות ל"ט א׳)
10על ציצית הכנף. רבא רמי, כתיב הכנף מין כנף, וכתיב (פ׳ תצא) צמר ופשתים יחדיו, הא כיצד קטזר"ל דהכנף משמע עשה ציצית ממין הכנף, אם טלית של משי עשה ציצית של משי וכדומה, וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך, משמע עשה ציצית רק מצמר ופשתים, ולכאורה אינו מבואר הקושיא, דהא גדילים תעשה לך כתיב ביחוד ואינו דבוק כלל להלשון צמר ופשתים יחדיו, ונראה דסמך על הדרשה בירושלמי נדרים פ"ג ה"ב דהמצות לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וגדילים תעשה לך בדבור אחד נאמרו, והיינו בשעה שצוה הקב"ה לא תלבש צמר ופשתים יחדיו באותו דבור עצמו צוה שאע"פ שצויתיך שלא להלביש צו"פ בכ"ז אני מצוך שתלביש ציצית [גדילים] משעטנז, מצמר ופשתים, כמבואר לפנינו בפ' תצא, ולפי"ז הדברים מאירים, ודו"ק. צמר ופשתים פוטרין בין במינם בין שלא במינם, שאר מינין – במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין קיזר"ל ציצית של צמר רחלים או פשתים פוטרים בכל מיני בגדים וציצית של שאר מינים אין פוטרים אלא במינם, כגון של משי לבגד משי ושל צמר גפן לצמר גפן וכדומה. ופשוט הדבר דבזה"ז אין ציצית של צמר פוטרים לטלית של פשתן או להיפך, יען כי אחרי שאצלנו אין תכלת יש בתערובת מינים אלו משום כלאים, ועיין מה שכתבתי השייך לדרשה זו לעיל אות קי"ב. .
(שם שם ב׳)
11פתיל תכלת. תכלת עמרא הוא, מנלן, מדשש כיתנא, תכלת – עמרא קיחצמר צבוע, ועמרא תרגומו של צמר, ועל שם צבעו נקרא תכלת [פורפור], ובאור הראיה היא משום דתכלת באה לבגדי כהונה, ולבגדי כהונה אינם כשרים אלא צמר ופשתים, כדכתיב ביחזקאל מ"ד בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר, וזה כתיב בענין בגדים הפנימים שלובש כה"ג ביוה"כ, ש"מ שבגדים מעבודות החיצוניות יש בהם צמר ופשתים ולא מין אחר, דאל"ה הול"ל שלא יעלה עליהן גם שארי מינים [כ"מ ברש"י כאן, וכ"מ בירושלמי כלאים פ"ט ה"א. והתוס' ביומא ע"א א' כורחו הרבה במקור דין דבגדי כהונה אלא מצמר ופשתים עי"ש], וכתיב בפ' פקודי מכנסי בד שש משזר ובד היינו פשתים, דכן איתא ביומא ע"א ב' דבר העולה מן הקרקע בד בבד והיינו פשתים שאין להם בדים וענפים אלא עלין, ואין הפשתן בא אלא מן הקנה האמצעי, וא"כ ע"כ שתכלת עמרא הוא דהיינו צמר, ול"ל דתכלת נמי כיתנא הוא אלא צבוע הוא ורק ארגמן ותולעת שני עמרא הן, דסברא הוא, דכל הצבועין מין אחד הן, מדלא חילק בהן אלא בצבע, ודו"ק. –
והנה צביעת התכלת מבואר במנחות מ"ד א' שצובעין אותו בדם חלזון שהוא מין דג העולה אחת לשבעים שנה על הארץ [וברש"י שם הלשון מן הארץ וט"ס הוא וצ"ל על הארץ], ולכאורה אינו מובן, איך אפשר שבעלותו אחת לשבעים שנה יהיה די בצבוע מדמו למשך שבעים שנה, אבל יתבאר עפ"י המבואר באגדה דחלק צ"א א' שבעלותו משריץ הרבה ומתמלא כל הים חלזונות.
ועיין ברמב"ם פ"ב ה"ד מציצית כתב דהחלזון נמצא בים המלח, והוא פלא, דמפורש איתא במגילה ה' ב' דהחלזון נמצא בחלקו של זבולן וים המלח הלא הוא כולו בחלקו של יהודה כידוע מפרשיות הגבולים, וגם יש ראיה מכרחת דהחלזון נמצא בים הגדול משבת כ"ו א', דאיתא שם, יוגבים אלו ציידי חלזון מסולמא דצור ועד חיפה, ושני אלה המקומות ידוע שהם סמוכים לים הגדול, ולפי"ז מכוון הענין שבמגילה שם דהוא נמצא בחלקו של זבולן משום דים הגדול הוא בחלקו של זבולן כמבואר בפ' הגבולים, וכבר העירו ע"ז.
אך האמת הוא שרגיל הרמב"ם לקרוא לים הגדול – ים המלח, שכן כתב בסוף פירושו למשנה וז"ל, ואני עליתי בספינה בים המלח, ודבר ידוע הוא שבים המלח אין ספינות עוברות, כמבואר בפסחים כ"ח א' וברש"י, יעוי"ש, ובשבת ק"ח ב', וגם ידוע הוא דנסיעת הרמב"ם עת שחיבר פירושו על המשנה היתה בדרך ממצרים לא"י ששם עובר הים הגדול, הרי ע"כ מבואר שקורא לים הגדול – ים המלח, וכ"כ מפורש בפירושו למשנה א' פט"ו דכלים וז"ל, שהספינות אשר ילכו בהם מא"י לאלכסנדריא של מצרים הן הספינות הגדולות שהן יכנסו בתוך ים המלח, עכ"ל. ונעלה הוא מעל כל ספק שמא"י לאלכסנדריא עובר ים הגדול, ולכן בהכרח צ"ל שקורא לים הגדול – ים המלח, ואולי טעמו בכנוי שם זה מפני שגם מימי יה"ג מלוחים הן כמש"כ שם, ואיך שהוא אין ספק שמש"כ כאן שהחלזון נמצא בים המלח כונתו לים הגדול. .
(יבמות דף ד׳ ב׳)