תורה תמימה על התורה · שמות · פרק 1 · פסקה 10

הבה נתחכמה לו. להם מבעי ליה, אמר ר' חמא ב"ר חנינא, באו ונחכם למושיען של ישראל, במה נדונו, נדונו באש – כתיב (ישעיהו ס״ו:ט״ו) כי הנה ה׳ באש יבוא, נדונו בחרב – כתיב (שם) ובחרבו את כל בשר, אלא באו ונדונו במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא, אי נמי הוא אינו מביא אבל הם באים ונופלים לתוכו שנאמר (פ, בשלח) ומצרים נסים לקראתו ^הכל דרשה זו באה רק מדיוק הלשון דהבה נתחכמה לו, כדמפרש דהול"ל נתחכמה להם. ולכאורה צ"ע דהא כיון דאמר עם בני ישראל הלא לפי"ז צ"ל לו בלשון יחיד, דעם הוא לשון יחיד, ונראה משום דבכל התורה כתיב הכנוי על בני ישראל בלשון רבים, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, וכן מקומות אין מספר, באו, יצאו, הלכו, נסעו, חנו, וא"כ מכיון דגם פרעה הזכירם בשם בני ישראל, הול"ל בלשון רבים, כי אע"פ שהזכירם גם בלשון עם, בכ"ז מדלא אמר עם ישראל רק בני ישראל הו"ל לכנותם בלשון רבים, ונראה דזה הוא טעם כל הדרשות הבאות מהדיוקים דכתיב בל' יחיד, דהו"ל לכתוב בלשון רבים, וכפי שיתבאר. –
ורש"י בפסוק זה כתב בשם מ"ר, הבה נתחכמה לו, לעם נתחכמה מה לעשות לו, עכ"ל. ולא נתבאר מה כונת הפירוש הזה, כי הלא לכאורה הוא פשטות כונת המלות, והבאור אך למותר. ונראה עפ"י מ"ש בסנהדרין ק"ט א' בענין דור הפלגה בטעם הפזור ובלבול הלשונות כדי שלא תהיה ביניהם אגודה אחת באהבה ושלום, וכלשון הכתוב (פ' נח) הן עם אחד ושפה אחת לכלם וגו' ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, וענין זה רצה פרעה כאן לאיים על בני המדינה על האחדות השוררת בין ישראל עד שנחשבים לעם יחיד ומיוחד, ואמר להפר האחוה והלאומיות שביניהם, ולזה אמר הבה נתחכמה לו, לעם, כלומר לאחדותם ואגודתם הלאומיות. .
(סוטה י"א א׳)

ועלה מן הארץ. ועלינו מבעי ליה, א"ר אבא בר כהנא, כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו ^ולכאורה קשה בטעם עיקר הקושיא ועלינו מבעי ליה, והלא בפשיטות ניחא שיעלו ישראל מן הארץ ולא רצו בזה, אך י"ל דאחרי שחשבו המצרים את ישראל למסוכנים להם כל כך הלא אין טוב מאשר יעלו מן הארץ, וא"כ למה חששו, ולפי"ז בע"כ צ"ל דמוסב על המצרים, וא"כ ועלינו מבעי ליה. .
(שם שם)