ואת החסד. תניא, שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, רחמנים ביישנים, גומלי חסדים, גומלי חסדים מניין, דכתיב ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד יטוענין יתר שתי המדות מבואר בס"פ יתרו ובפ' ראה (י"ג י"ח), וצ"ע בהדרשה שבכאן, דהא פשטות הענין מורה שהקב"ה יתנהג עם ישראל במדת החסד, ואיפה מרומז כאן שמדת החסד נטועה בישראל, ואולי הכונה ע"פ מ"ש בסוטה ט' ב' במדה שאדם מודד מודדין לו כנודע, ומדהתנהג הקב"ה עמם במדת החסד מבואר שגם הם בעלי חסד, ובבבלי יבמות ע"ט א' יליף שישראל הם בעלי חסד ממ"ד באברהם (פ' וירא) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט, ועיין מש"כ שם.
ומה שנוגע מדבר זה לדינא הוא שמי שיש בו היפך המדות האלה, דהיינו מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא אינו ממשפחת ישראל כשרה כיון שאין בו סימני אומה זו, וע"פ סימן זה דחה דוד המלך את הגבעונים מלבא בקהל ישראל לפי שראה אותם שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכים בעוד שהם עשו עמהם חסד בתחלה שהחיום וכמבואר ענינם בשמואל ב' כ"א. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"א)
ומה שנוגע מדבר זה לדינא הוא שמי שיש בו היפך המדות האלה, דהיינו מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא אינו ממשפחת ישראל כשרה כיון שאין בו סימני אומה זו, וע"פ סימן זה דחה דוד המלך את הגבעונים מלבא בקהל ישראל לפי שראה אותם שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכים בעוד שהם עשו עמהם חסד בתחלה שהחיום וכמבואר ענינם בשמואל ב' כ"א. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"א)