1יקדיש שדהו. מה ת"ל שדהו פודדי היה לכתוב ואם משדה אחוזתו יקדישנה.
, ללמד שאם היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה פזודוקא אם היו אלה הגומות מלאות מים דאז לא חזיא לזריעה, ובפסוק כתיב בית זרע, אבל בלא"ה קדשי ונפדין לפי חשבון חמשים סלעים לבית כור ורק מתחשבין בפני עצמן ולא בכלליות השדה, ונ"מ בזה שלא חשבינן המדרון, אבל אין לומר דבכלל נקעים וסלעים לא קדשו כלל, דהא לא גרעו מבור וגת ושובך דתנן בב"ב ע"א א' המקדיש שדהו הקדיש כולו ואפי' בור וגת ושובך, וא"כ כש"כ נקעים וסלעים, ועיין קדושין ס"א א'. –
ועיין בב"ב ק"ג א' ברשב"ם הביא גירסא מתו"כ כאן בזה הלשון, מניין אתה אומר היו שם נקעים נמוכים פחות מעשרה טפחים או סלעים גבוהים פחות מעשרה טפחים הרי הם נמדדין עמה ת"ל שדהו, עכ"ל. והנה דין זה פשוט משום דבכהאי גונא הם בכלל השדה וכמ"ש בערכין כ"ה א' הנהו נגאני דארעא [ספלים של קרקע] מקרי, שדרי דארעא מקרי [ר"ל סלעים גבוהים פחות מי' טפחים נקראו רק כמו שדרה של הארץ], אבל לא מצאתי דרשה זו בתו"כ, ואמנם ע"כ צ"ל כי היתה לפני הרשב"ם גירסא זו, וכך באמת צריכה להיות, יען כי כדרשה זו שלפנינו בפנים באה בתו"כ פעמים בפסוק הזה ובפסוק הסמוך, ולכאורה תרתי ל"ל, וצ"ל דבאחת ט"ס וצ"ל נקעים נמוכים פחות מי' טפחים או סלעים גבוהים פחות מי' טפחים וכמו שהעתיק הרשב"ם, וכ"כ בס' התוה"מ.
.
(תו"כ)
2כערכך יקום. ת"ר, אתה הקשית דמים לערכין, מרגלית לקלים פחכבר בארנו לעיל בפסוק ב' דענין ערכין הוא שאומר ערכי עלי ודמים היינו שאומר דמי חפץ זה להקדש וכדומה, ושם נתבאר דהוקשו להדדי, ולקמן בפ' כ"ג בדרשה ונתן את הערכך ביום ההוא יתבאר דאזלינן במרגליות בתר קלים לענין ערכין והיינו עני שהעריך עצמו ובא כהן להעריכו ויש לו מרגלית שוה ל' סלעים אין אומרים אם משהין אותה עד שיעלוה לכרך שאפשר למכרה בנ' סלעים והלכך יש לו נ' סלעים ויתן ערך שלם, אלא אין להקדש אלא מקומה ושעתה. ובאור המלה לקלים ע' משכ"ל בפ' כ"ג, וה"נ בדמים אם אמר דמי מרגלית זה עלי אין שמין אותה לפי המכירה בכרכים אלא לפי מכר באותה שעה לאותו מקום.
ולדון בכבודו פטשאם העריך דבר שהנשמה תלויה בו, כגון שאמר ערך ראשי או ערך לבי עלי נותן ערך כולו, דכתיב גבי ערכין בערכך נפשות דבתר נפש אזלינן, וכמו כן בהקדש, כפי שנתבאר לעיל בפ' ב'.
, יכול נקיש ערכין לדמים שיתן כשעת נתינה צדבדמים פשיטא דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת הנדר, ואם אמר בתשרי דמי עלי ובניסן בא לב"ד מי יודע מה היה שוה בשעת נדר, ושעת נתינה היינו בשעה שכא לב"ד, והו"א דגם בערכין כן, שאם העריך עצמו בן ששים ועד שהעריכו הכהן נעשה יתר על ששים יתן ט"ו שקלים כיתר על ששים ולא חמשים כבן ששים.
, ת"ל כערכך יקום אינו נותן אלא בזמן הערך צאולכן אם העריך לפחות מבן חומש ועד שהעריכו הכהן נעשה יתר על בן חמש וכן פחות מבן עשרים ונעשה יתר על עשרים וכן בבן ששים ונעשה יתר על ששים, בכולם נותן כזמן הערך, ואין משגיחין אם יוצא מזה שכר או הפסד להקדש וכמש"כ כה"ג לעיל בפסוק ה'.
ועיון בתוי"ט שתמה למה הביא הגמרא לענין ערכי נפשות הפסוק דכתיב במקדיש שדה אחוזה שאין שם כלל דין השגת יד, וכתב משום דכאן לשון זה מיותר ודרשוהו בגמרא באם אינו ענין למקדיש שדה אחוזה תנהו ענין למעריך נפשות, עכ"ל. וזה קצת דוחק, אבל האמת נראה לענ"ד דכן הוא מדרך הגמרא להסמיך דין ידוע ומקובל על איזה לשון שבכלל אותו ענין אף שלא בפרטו, וכאן שהיה הדבר אצלם מקובל דבערכין אזלינן בתר שעת הערך ולא בתר שעת העמדה בדין לפני הכהן, וכיון שערכין הם פרט אחד מעניני הקדש סמכוהו לדין זה על לשון זה, ונמצא כה"ג הרבה בש"ס.
.
(ערכין י"ח א')
3כערכך יקום. כמה הוא נותן, ארבעים ותשע סלעים וארבעים ותשע פונדיונות, ומה טיבו של פונדיון זה – קולבון לפרוטרוט צבכבר נתבאר בפסוק הקודם שעביר כל מקום זרע חומר שעורים נותן חמשים שקלים לכל שני יובל ועולה לכל שנה שקל, ומשקל שקל האמור בכ"מ בתורה הוא ש"כ שעורות [כפי שיתבאר עוד], ושקל הוא מלשון משקל, ותלוי לפי הסכמת המדינה שמגדילים אותם כפי הצורך לפי העת והמקום שהמטבעות משתנות תמיד וכפי שיתבאר לקמן פסוק כ"ה. ומבואר בבכורות נ' א' שחכמים הוסיפו על השקל ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני ומשקל הסלע שפ"ד שעורות בינונים, והסלע ד דינרין, והדינר ו' מעין והמעה היא הנקרא בימי משה רבינו גרה והיא ב' פונדיונים ופונדיון ב' אסרין, ופרוטה אחת משמונה באיסר, נמצא משקל המעה והיא הגרה ט"ז שעורות, ומשקל האיסר ד' שעורות, ומשקל הפרוטה חצי שעורה [ולפי"ז הוי משקל שקל ש"כ שעורות כמש"כ] והנה לפי חשבון זה נמצא שנותן לכל שנה סלע ופונדיון, ואע"פ שהסלע מ"ח פונדיונין, כמבואר, אך כשיתן פונדיונין ליקח סלע מן השולחני נותן מ"ט, ולכן נותן מ"ט סלעים ומ"ט פונדיונין, וזה הפונדיון המ"ט נקרא קולבון [שפירושו בלשון יון ורומי שכר הניתן לשולחני לפרוט ולהחליף מעות], וזה הוא מה שמבואר כאן.
.
(תו"כ)