והשביע הכהן. אמר רבא, שתי שבועות האמורות בסוטה למה קיזבפ' י"ט ובפ' כ"א, וס"ל דב' שבועות מיוחדות הן.
, אחת שבועה שיש עמה אלה ואחת שבועה שאין עמה אלה, היכי דמי שבועה שיש עמה אלה, אמר רב אשי, משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבאו בך קיחר"ל שבועה על האשה שתגיד האמת ושבועה על הקללה [האלה] שתבא עליה אם הגידה שקר, וכדמפרש. ועיין משכ"ל אות קי"א.
. (שם י"ח א׳)
ואמר הכהן לאשה. מלמד שלא יאמר לה ע"י מתורגמן קיטנראה פשוט דמדייק מיתור לשון לאשה, דאחרי שאמר והשביע הכהן את האשה היה די לכתוב כאן ואמר אליה, ומדחזר להזכיר שם הכהן ושם האשה דריש שהמשך האמירה צריכה להיות ישר מהכהן להאשה, לא ע"י אמצעי, דהיינו מתורגמן.
וטעם הדבר שלא יאמר ע"י מתורגמן נראה משום דכיון דעיקר תכלית אריכות הדבור אליה הוא להשתדל עליה שתודה ולא יצטרך למחוק שם הקודש על המים כמבואר בפרשה, והנה הכהן בעצמו בודאי ראוי הוא למלא משלחתו ויש לקוות לבא ע"י דבורו לתכלית המבוקש שתודה, משא"כ אם ישלח דבריו ע"י שליח מאן דהוא, מי יודע אם ראוי ומוכשר הוא למלא משלחתו ותעודתו.
וכעין סברא זו כתבנו במק"א (פ' תצוה) בטעם הדבר שמשונה משרתו של כהן משוח מלחמה משארי משרות שבישראל שאינו מנחיל משרתו לבניו אחריו כמבואר ביומא ע"ב ב', וכתבנו משום דמתעודת כהן משוח מלחמה שיהיה חכם ובעל לשון צח שיוכל לפעול בדבריו על העם בשעת מלחמה, וא"א להנחיל משרה כזו לבניו ע"פ חזקת אבות בלבד, משום דאולי אינם ראויים לכשרון זה כפי הצורך, יעו"ש.
. (ירושלמי סוטה פ"ז ה"א)
את ירכך וגו׳. ולהלן הוא אומר (פ׳ כ"ז) וצבתה בטנה והדר ונפלה ירכה, אמר אביי, כי לייט לייט תחלה ירך והדר בטן, ומיא כי בדקי כאורחייהו בדקי, בטן ברישא והדר ירך, והא בקללה נמי כתיב (פ׳ כ"ב) לצבות בטן ולנפיל ירך, ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר ירך, כדי שלא להוציא לעז על מים המרים קכשלא יאמרו שלא עשה כסדר ואין פורעניות זו באה ע"י המים. ובירושלמי פ"א ה"ז דסוטה בא ענין זה בשינוי לשון. ועיין בסוטה כ"ח א' לחד מ"ד יליף מפסוק לצבות בטן ולנפל ירך דכשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו [שאם נטמאה יארעו אותן מאורעות גם להבועל], משום דקשה ליה הא כבר כתיב וצבתה בטנה ונפלה ירכה, הרי בטנה ויריכה של נבעלת אמור, הא מה אני מקיים לצבות בטן ולנפל ירך בטנו וירכו של בועל, ואף דכאן מצריך הגמרא להא דמודע לה כהן, כמבואר לפנינו, י"ל דתרתי ש"מ, משום דמשום זה לבד הו"ל לכתוב בטנה וירכה, יעו"ש. אמנם לדידן כולא קרא אתא לדרשה שלפנינו, והא דהמים בודקין אותו ילפינן בסמוך פסוק כ"ד בדרשה ובאו, יעו"ש. ולכן השמטנו כאן דרשה זו.
. (סוטה ט׳ ב׳)