כל העובר על הפקודים. מהו כל העובר – כל דעבר בימא יתן לבא לרמז שגם כהנים ולוים חייבים בשקלים, ואע"פ שהלוים לא היו נמנים מבן עשרים שנה והכהנים לא עברו על הפקודים אלא משה הלך לפתחי אהליהם ומנה אותן, כמבואר במדרשים, לכן דריש, כל העובר בים סוף יהיו על הפקודים והוו בכלל גם כהנים ולוים. –
ועיין בנמוקי רמב"ן תמה על מוני המצות שלא מנו הא דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (פסוק ט"ו), וס"ל דרשות הוא ולא חובה, ומנא להו הא, ועיי"ש מש"כ בזה. ונראה לומר ע"פ מ"ש בזבחים ס"ו א' דהא דכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל (פ' ויקרא) אין פירושו שאסור להבדיל אלא שאין צריך להבדיל, והקשו על זה אלא מעתה כי יפתח איש בור ולא יכסנו ה"נ דא"צ לכסות הוא וכו', וכתבו התוס' וז"ל, מכל הלאוין שבתורה, כגון לא תחסום, לא תאכלו כל נבלה, לא תלבש שעטנז, לא קשה ליה, משום דלמאי כתביה רחמנא אם לא ללאו, אבל הא דלא יבדיל דמסברא הו"א דצריך להבדיל משום דצריך לדם להזות, אמרינן דכי כתיב לא יבדיל א"צ להבדיל, וגבי בור נמי מסברא הו"א דחייב לכסותו וכי כתיב ולא יכסנו א"צ לכסותו קאמר, עכ"ל.
מבואר מדבריהם דהיכי דיש סברא לומר שכן צריך להיות אמרינן דכתבה התורה את הלאו לרשות ולא לחובה, כדי שלא תהיה המצוה היפך הסברא, ולפי"ז בענין שלפנינו הסברא החצונית נוטה דהעשיר ירבה והדל ימעיט, וכמו בצדקה וחגיגת רגלים וקרבנות, והשתא דכתיב העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אמרינן דאין זה לחובה אלא לרשות, כדי שלא תהיה המצוה היפך הסברא, וכמש"כ, ולכן לא מנוהו מוני המצות למצוה חיובית, ודו"ק. –
אמנם בכלל הדבר תמוה בעיני, איך אפשר לחשב בכלל שרשאי העשיר להרבות והדל להמעיט, אחרי דתכלית הנתינה ממחצית השקל הוא כדי לידע מספר הנפשות, וכמה חצאי שקלים שיהיו ככה הם מספר הנפשות ואם ירבה העשיר והדל ימעיט הלא יצא מזה בלבול וערבוב במספר חצאי השקלים, וממילא גם במספר הנפשות.
וצ"ל בבאור הענין דאפשר הדבר בהשתתפות עשירים ועניים, למשל חמשה עשירים וחמשה עניים שצריכים בס"ה ליתן עשרת חצאי שקלים, ויסכימו ביניהם שהעשירים יתנו שמונה והעניים שני חצאי שקלים, ולפי"ז הלא ירבה העשיר וימעיט העני וגם יעלו החצאי שקלים כפי מספר הנפשות, כי בס"ה הלא נתנו העשרה, ודו"ק. .
(ירושלמי שקלים פ"א ה"ג)
ועיין בנמוקי רמב"ן תמה על מוני המצות שלא מנו הא דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (פסוק ט"ו), וס"ל דרשות הוא ולא חובה, ומנא להו הא, ועיי"ש מש"כ בזה. ונראה לומר ע"פ מ"ש בזבחים ס"ו א' דהא דכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל (פ' ויקרא) אין פירושו שאסור להבדיל אלא שאין צריך להבדיל, והקשו על זה אלא מעתה כי יפתח איש בור ולא יכסנו ה"נ דא"צ לכסות הוא וכו', וכתבו התוס' וז"ל, מכל הלאוין שבתורה, כגון לא תחסום, לא תאכלו כל נבלה, לא תלבש שעטנז, לא קשה ליה, משום דלמאי כתביה רחמנא אם לא ללאו, אבל הא דלא יבדיל דמסברא הו"א דצריך להבדיל משום דצריך לדם להזות, אמרינן דכי כתיב לא יבדיל א"צ להבדיל, וגבי בור נמי מסברא הו"א דחייב לכסותו וכי כתיב ולא יכסנו א"צ לכסותו קאמר, עכ"ל.
מבואר מדבריהם דהיכי דיש סברא לומר שכן צריך להיות אמרינן דכתבה התורה את הלאו לרשות ולא לחובה, כדי שלא תהיה המצוה היפך הסברא, ולפי"ז בענין שלפנינו הסברא החצונית נוטה דהעשיר ירבה והדל ימעיט, וכמו בצדקה וחגיגת רגלים וקרבנות, והשתא דכתיב העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אמרינן דאין זה לחובה אלא לרשות, כדי שלא תהיה המצוה היפך הסברא, וכמש"כ, ולכן לא מנוהו מוני המצות למצוה חיובית, ודו"ק. –
אמנם בכלל הדבר תמוה בעיני, איך אפשר לחשב בכלל שרשאי העשיר להרבות והדל להמעיט, אחרי דתכלית הנתינה ממחצית השקל הוא כדי לידע מספר הנפשות, וכמה חצאי שקלים שיהיו ככה הם מספר הנפשות ואם ירבה העשיר והדל ימעיט הלא יצא מזה בלבול וערבוב במספר חצאי השקלים, וממילא גם במספר הנפשות.
וצ"ל בבאור הענין דאפשר הדבר בהשתתפות עשירים ועניים, למשל חמשה עשירים וחמשה עניים שצריכים בס"ה ליתן עשרת חצאי שקלים, ויסכימו ביניהם שהעשירים יתנו שמונה והעניים שני חצאי שקלים, ולפי"ז הלא ירבה העשיר וימעיט העני וגם יעלו החצאי שקלים כפי מספר הנפשות, כי בס"ה הלא נתנו העשרה, ודו"ק. .
(ירושלמי שקלים פ"א ה"ג)