1אל תשקצו. רב כהנא הוי קאים קמיה דרבא, והוי קעבר שושיבא אפומיה קצגמין חגב טהור.
, אמר ליה, שקליה, דלא לימרו מיכל קאכיל ליה וקעבר משום בל תשקצו את נפשותיכם קצדמשום דמאיס הוא, וכל דבר מאוס אית ביה משום בל תשקצו, כפי שיתבאר בסמוך.
.
(שבת צ' ב')
2אל תשקצו. אמר רב אחא, המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם, ואמר רב ביבי בר אביי, האי מאן דשתי בקרנא דאומנא עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם קצהקרנא דאומנא הוא כלי שמקיזין בו דם, ובכלל איסור זה כל דבר וכל מאכל שנפשו של אדם קצה בו, ואפי' לא נפש האוכל אלא רוב בני אדם, כמו מאכלות או משקין שנתערבו בהן קיא או ליחה וכדומה, וכן בכלים כקרנא דאומנא וכדומה. והרמב"ם בפי"ז ממאכלות כתב הכל בלשון אסרו חכמים, ונראה בדעתו דהוי מדרבנן, וי"ל בטעם הדבר משום דפשטא דקרא איירי בשרץ, אבל בט"ז ליו"ד סי' קט"ז ס"ז מבואר דהוי דאורייתא שכתב בטעם הדבר שאין לוקין על זה משום דהוי לאו שבכללות שכולל ענינים רבים כמש"כ. אבל באמת אי משום הא לא אריא, דהא מצינו כמה לאוין שכוללים פרטים הרבה ובכ"ז לוקין עליהם, כמו ובחקותיהם לא תלכו, לא תנחשו ולא תעוננו, לא ילבש גבר שמלת אשה [כפי שיתבאר במקומם] וכדומה, אך באמת דהוי מדרבנן מטעם שכתבנו.
.
(מכות ט"ז ב')
3ונטמתם בם. תנא דבי ר' ישמעאל, עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרא ונטמאתם אלא ונטמתם קצופשוט דמדייק מדלא כתיב ונטמאתם באל"ף כפי השורש טמא ודריש מלשון טמטום. ועיין ביו"ד סי' פ"א דמהאי טעמא נכון שלא להאכיל לתנוק דברים האסורים, דאע"פ דקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו, זה הוא מדינא, אבל מ"מ יפרישוהו מזה, מפני שמזיק לו בגדלותו שמטמטם הלב, וגורם לו טבע רע, וכן אם המינקת כותית לא תאכל היא דברים האסורים מטעם זה –
וכתב הרמ"א שם וז"ל, אע"פ דמדינא מותר להניק מן העובדת כוכבים, מכל מקום אם אפשר להניק מן הישראלית נכון יותר, מפני שטבען של ישראל נוח יותר, דרגילים במצות והם רחמנים וביישנים בטבע [ע' יבמות ע"ט א'] והיונקים מהם מגדלין טבע כיוצא בהם, וכן לא תאכל המינקת אפי' ישראלית דברים האסורים, עכ"ל. והלשון אפי' ישראלית אינו מבואר כלל, והרגישו בזה הש"ך והט"ז, וכתבו דהכונה אפי' היכי כשהיא חולה וצריכה לאכול דברים אסורים לא יניק אז תינוק ממנה, ואין זה מבואר כלל בדברי הרמ"א שסתם דבריו, ולא יתכן שיהא עיקר כזה חסר.
אבל האמת הוא דקצת ט"ס יש בדברי הרמ"א, כי ממקום ששם העתיק הרמ"א את דבריו, והוא מהג"א פ"ב דע"ז סי' ו', מבואר מפורש שצ"ל אפי' כותית. ור"ל דבמקום שהתינוק יונק מן הכותית יזהרו שלא תאכל אז דברים טמאים, וכ"מ בתו"ח כלל ס"ה, ולפי"ז הענין והלשון מבואר ומבורר מאד.
.
(יומא ל"ט ב')
4ונטמתם בם. ת"ר, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, מטמא עצמו בעוה"ז מטמאין אותו בעולם הבא קצזפשוט דמכפל לשון מדייק, ודריש ע"ד מ"ש עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ה). ויש לכוין זה המאמר בכלל עם מ"ש במדרש תהלים (קכ"א) ה' צלך על יד ימינך, שהקב"ה מתנהג עם האדם כמנהג הצל, כמו שהצל של אדם מחקה ומצייר כל מה שהאדם עושה, כפי חלף תנועותיו, כך הקב"ה ממציא עצמו כביכול לאדם ומתראה לו מעין דוגמת פעולותיו, שאם הוא נראה לפניו מתוקן ומקודש במעשהו, הקב"ה עוזר על ידו לילך בדרך טובים, וכן להיפך בהיפך, וע"ע בדרשה הבאה.
.
(שם שם)