1והתקדשתם. ת"ר, והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה, בעוה"ז – מקדשין אותו לעוה"ב קצחפשוט דמכפל לשון מדייק וע"ד מ"ש מצוה גוררת מצוה, וע"ע מש"כ בדרשה הקודמת.
.
(יומא ל"ט ב')
2והתקדשתם. תניא והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש – זה שמן, אני ה' אלהיכם – זו ברכה קצטמי שהוא איסטניס ומפונק ביותר לא די לו ברחיצה במים לבד אלא בדבר המנקה ביותר, ובימי חז"ל היו המפונקין סכין ידיהם בשמן לנקותם. ונראה דמ"ש זו ברכה הוא כעין נתינת טעם על חיוב הנטילה מים ראשונים ומים אחרונים, והיינו משום שצריך לברך בהמ"ז אין מן הכבוד וד"א לברך בידים מזוהמות, דא"א לומר שבא כאן להשמיענו דין בהמ"ז, דאין כאן מקומו, וגם על זה באה מצוה מיוחדה, ואכלת ושבעת וברכת, ולפי"ז אין צורך למש"כ התוס' דכל דין זה הוא רק בימיהם שהיו אוכלין מלח סדומית ומפני סכנה היא, אבל בזמן הזה שאין אצלנו מלח סדומית אין חובה במים אחרונים, עכ"ל. ולפי מש"כ דהטעם הוא משום כבוד ה' לברך בידים נקיות, ממילא נוהג החיוב גם בזמן הזה.
ונראה ראיה לזה ממ"ד בתנא דבי אליהו ח"א פט"ו על פסוק זה בזה"ל, רחיצת ידים מה"ת מנין, מן משה ואהרן ובניו, דכתיב בהו בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, ואצל ישראל מהו אומר, והתקדשתם והייתם קדושים וגו' ע"כ. ובאור הדמיון למשה אהרן ובניו נראה דר"ל כמו שהם נתקדשו ברחיצה כך ישראל דכתיב בהו קדושה צריכים להתקדש ברחיצה, ולפי"ז י"ל פשוט דאין טעם הרחיצה משום מלח סדומית אלא רק משום קדושה וטהרה לכבוד בהמ"ז, וכמו לענין תפלה שצריך ליטול ידיו, וכש"כ לאחר המזון שידיו מזוהמות, כמש"כ. –
ודע כי בתורה אור ציין בדרשה זו את הפסוק דס"פ קדושים (כ' ז'), אך לא נראה כן, שהרי שם לא סיים כי קדוש אני, וגם לפי עיקר תכונת הדרשה דאיירי בנקיות וטהרה שייך דוקא פסוק דפרשה זו דאיירי בטהרה ובמצות בל תשקצו את נפשותיכם, משא"כ התם איירי באיסור עבודת כוכבים. אמנם כאן לא סיים אני ה' אלהיכם, וצ"ל דסמכה הגמ' על שני הלשונות שבענין אחד.
.
(ברכות נ"ג ב')
3והתקדשתם. א"ר בנימין בר יפת – כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הוויין ליה בנים זכרים, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה (ר"פ תזריע) אשה כי תזריע וילדה זכר רנראה להסביר שייכות תשלום גמול זה למדה זו עפ"י מ"ד בנדה ל"א א' אשה מזרעת תחלה יולדת זכר שכן הוא עפ"י הטבע [כמו שנבאר ר"פ תזריע], וזה המקדש עצמו בשעת תשמיש, כלומר שמצמצם ומעציר תאותו, וממילא מזרעת אשתו תחלה ויולדת זכר, וסמכו זה על הפסוקים שהביא בזה, ויש עוד מאמרים מעין זה הרעיון בגמ'.
.
(שבועות י"ח ב')
4כי קדוש אני. מהו כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם היו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים ראנראה כונת דרשה זו עפ"י מ"ש בסוטה י"ד א' על הפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו ובו תדבקון, הדבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום וכו', וכאן איירי מקדושת הנפש שילמוד אדם ממעלותיו של הקב"ה.
.
(תו"כ)
5בכל השרץ הרמש. הרמש – אע"פ שאינו פרה ורבה רבהם אלה הנמלים הנולדים מאוירים ומאכלים מעופשים שהם רומשים ולא שורצים דהיינו שאינם פרים ורבים, ובזה יובדל לשון שורץ מרומש, דשורץ רומז גם על פו"ר כמו שרצו בארץ, משא"כ רומש מורה רק על זיחול, וכבר נתבאר דין זה לעיל פ' מ"א.
.
(שם)