1אמר אל הכהנים. תניא, הכהנת מותרת לצאת לחוץ לארץ, מאי טעמא, אמור אל הכהנים ולא אל הכהנת אר"ל משום דגזרו טומאה על ארץ העמים מפני שאינן זהירין בדיני טומאה וטהרה, ולכן אסור לכהן לצאת לשם כדי שלא יטמא, ואמר על זה דהכהנת מותרת לצאת משום דאינה מוזהרת על הטומאה. ומה שתפס הירושלמי ציור כזה להורות היתר טומאות הכהנות, י"ל משום דענין טומאת ארץ העמים היא רק מגזירת חכמים, יען שאין הטומאה ידועה בודאי, והו"א כיון דהגזירה היתה בסתם הוו גם הנשים בכלל משום לא פלוג, קמ"ל.
והנה הגמ' שלנו והתו"כ ילפי היתר טומאת הכהנות מדרשה אחרת כמבואר בסמוך, בני אהרן ולא בנות אהרן. וי"ל דלא ניחא להו בדרשת הירושלמי אע"פ שהיא מוקדמת, משום דבאמת יש מקומות שמלת כהן אינו מוציא כהנת, כמו וכהן כי יקנה נפש, הוא הדין כהנת, וכדומה. וגם דרשינן מן הכהנים להוציא חללים, כבדרשה הבאה. .
(ירושלמי סוטה פ"ג ה"ז)
2אל הכהנים. הכהנים – להוציא חללים בדמשמע כהנים ודאים ולא חללים, וכה"ג דרשינן בבכורות מ"ב א', אם זכר אם נקבה, זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, ועי' בסנהדרין ה' ב'. .
(תו"כ)
3בני אהרן. תניא, יכול יהיו ישראל מוזהרין על מגע נבילה, ת"ל אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא, בני אהרן מוזהרין ואין בני ישראל מוזהרין, ואם על טומאה חמורה אין מוזהרין, על טומאה קלה לא כל שכן גטומאה חמורה היא טומאת מת מפני שהיא אבי אבות הטומאה, וכנגדו נחשבה טומאת נבילה לטומאה קלה. וכלל דרשה זו נתבאר לפנינו לעיל בפ' שמיני בפסוק ובנבלתם לא תגעו (י"א ח'), יעוי"ש. .
(ר"ה ט"ז ב')
4בני אהרן. הכהנת מטמאת למתים, מאי טעמא, אמור אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן ולא בנות אהרן דוכתב הרמב"ם בפ"ו ה"ו מאבל שמטעם זה אין הנשים מצוות להתטמא למתים כאלה שהכהנים הזכרים מצווים כגון לקרובים, כפי שיתבאר בסמוך. וכתב על זה הרמב"ן דאפשר שהוא דורש כל שישנו בלא יטמא [לרחוקים], ישנו ביטמא [לקרובים], והני נשי הואיל וליתנהו בלא יטמא ליתנהו נמי במצות יטמא, עכ"ל. והוסיף לתמוה ע"ז מנ"ל לדרוש דרשה שלא נאמרה בגמ' ולפטור ע"י זה את הנשים ממצוה זו, ולכן הוא וכל הפוסקים אחריו דחו דעת רמב"ם בזה.
אבל לדעתי דעת הרמב"ם ופסקו נאמנים וברורים, כי הנה שתי המצות האלו, איסור טומאה למתים רחוקים ומצות טומאה למתים קרובים, מבוארים בפסוקי פרשה זו, לנפש לא יטמא, הי אם לשארו לה יטמא, ודרשינן לה יטמא – מצוה, והלשון כי אם מורה מפורש שלא קבע הכתוב מצות טומאה לקרובים למצוה בפ"ע רק בהמשך ממצות לנפש לא יטמא, ושתי המצות האלו הם בערך שתים שהן אחת, היינו שלא יטמאו לרחוקים ויטמאו לקרובים, וא"כ אחרי שהקדים הכתוב למצות אלו בני אהרן ודרשינן ולא בנות אהרן, הרי דהוציא הכתוב נשים מכלל מצוה זו שבכללה כלולים שתי המצות הפרטיות, שלא לטמא לרחוקים ולטמא לקרובים, ודו"ק.
ומה מאד מדוייק לפי"ז לשונו שכתב [בדין מצות טומאה לקרובים], במה דברים אמורים בזכרים, אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כך אינן מצוות להתטמא לקרובים, עכ"ל, וזה מבואר מפורש כמו שהסברנו.
ואף יש ראיה מכרחת לזה דהדרשה ולא בעת אהרן קאי אכולא ענינא דטומאה בפרשה כאן, שהרי בקדושין ל"ו א' מפרש הגמ' אליבא דחד מ"ד דמצות לא יקרחו קרחה דכתיב בסמוך לא קאי אנשים, משום הדרשה בני אהרן ולא בנות אהרן דבראש הפרשה דקאי אכולא ענינא דפרשה זו, וא"כ הגע עצמך, דכש"כ דקאי דרשה זו אמצוה דלה יטמא דחד ענינא וחדא מצוה היא עם המצוה לנפש לא יטמא, דרק המשך מצוה היא, כמש"כ.
ולבד זה הנה מצינו כמה וכמה מצות וענינים באופן כזה, מצינו שהזר אינו חייב על ביאה לק"ק מפני שאין עליו מצוה ליכנס באיזה זמן, וכן לא הוזהרו זרים על עבודה בטומאה מפני שאין בהם מצוה בטהרה, כמש"כ תוס' ביבמות ל"ב ב'. וכן אין זרים בעלי מומין לוקין כשעבדו מפני שאין בהם מצוה בשלמים, וכהנה הרבה, וכן כאן מפני שאין בנשים מצות מניעת האיסור ברחוקים אין בהם חיוב המצוה בקרובים, ודו"ק. –
ודע שהרמב"ם בפי"ט הי"א מאיסו"ב הביא דרשה זו בני אהרן ולא בנות אהרן על הדין המבואר ביבמות פ"ד ב' לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים, כגון ישראלית לכהן חלל, ואנו השמטנו דרשה זו, מפני שכפי מסקנת הגמ' בקדושין ל"ה ב' לא קאי הדרשה ולא בנות אהרן אכל ענין הפרשה, רק אענין טומאה, ואותו הדין שכתב הרמב"ם נבאר לקמן פ' ז'. .
(סוטה כ"ג ב')
5בני אהרן. בני אהרן – לרבות בעלי מומין הדמיותר הוא, ועיין מש"כ בענין זה בס' התוה"מ בריש פ' ויקרא סי' ל"ח. .
(תו"כ)
6ואמרת אלהם. אמור ואמרת אליהם מה ת"ל, להזהיר גדולים על הקטנים דלא לטמאון בידים ווכתב הרמב"ם בפ"ג הי"ב מאבל דאע"פ שאם הם מטמאין בעצמן אין הב"ד מחויבים להפרישן מ"מ צריך אביו לחנכו בקדושתו ולמונעו מטומאת מת. ויש להעיר לפי המתבאר בסמוך דכשם שאסור לכהן להתטמא למת כך מצוה לו להטמא לקרובים, אם מחויבים למנוע את הקטן גם מטומאות קרובים, אחרי די"ל דכיון דהקטן פטור מן המצות, וגם ממצות טומאה לקרובים, א"כ אסור להניחו להטמא גם לקרובים שמא יבא להתרגל להטמא גם לשארי מתים, וכנגד זה י"ל דכיון דחייבים לחנך את הקטן במצות, לכן מצוה גם לחנכו בטומאה לקרובים, ולא חיישינן שמא ירגיל עצמו לטומאת מתים בכלל.
ונראה ראיה דמצוה לחנכו גם במצוה כזו ממה דקי"ל במנחות ע"ג א' דכהן קטן אוכל במנחות קדשים [מחלק אביו], וגם מעוף הנמלק, ואע"פ דמליקה שלא בקדשים הוי נבילה, בכ"ז לא חיישינן לשמא ירגיל עצמו באכילת נבילה, והיינו טעמא, כיון דעכ"פ עתה מצוה לחנכו באכילת קדשים אנו דנין לפי שעתה הוא מחויב בחנוך, וה"נ כן, ודו"ק, ויש להביא עוד ראיות לזה, ודי בזה. –
ועיין בכסף משנה פ"ג הי"ב מאבל שכתב על דין זה אמור ואמרת להזהיר וכו', וז"ל בפירוש רש"י אמור ואמרת להזהיר הגדולים וכו', עכ"ל. ולכאורה הוא פלא שהביא מפירש"י ולא מגמ' מפורשת, וגם בכלל מה זה מקור לדברי רמב"ם מפירש"י, ולא נמצא כזה בשום מקום, אבל אין ספק כי אך ט"ס קל הוא, ובמקום בפי' רש"י צ"ל בפרק חרש, שדרשה זו באה בפ' חרש ביבמות, ונשתרבבו האותיות באשמת מעתיק ומדפיס, וכן נראה ברור דט"ס הוא, מדסיים הכ"מ ומ"ש ואם בא להטמא מעצמו כו' שם, ובפירש"י לא נמצא זה, וע"כ האי "שם" איבמות קאי. ולא היה כדאי לבאר דבר קל כזה לולא ראיתי לבעל אור החיים עה"ת כאן שכתב שנעלם מהכ"מ סוגיא זו דיבמות, וראיה שהביא דרשה זו מפירש"י, ושרו ליה מאריה, שחשד להכסף משנה בשגיאה שאין לחשוד גם בר בי רב. –
והנה בתו"כ איתא כאן בני אהרן אף הקטנים במשמע, וצ"ל הכונה בגמרא שלפנינו שהגדולים מוזהרים על הקטנים, וניחא ליה להתו"כ להסמיך זה על הדרשה בני אהרן, משום דמהדרשה אמור ואמרת דריש התו"כ ענין אחר, כפי שיתבאר בדרשה הבאה. .
(יבמות קי"ד א')
7לנפש לא יטמא. לנפש – לרבות את הדם והטומאות הפורשות מן המת זכגון כזית מן המת ועצם כשעורה, והנה לפנינו בתו"כ לא כתיב כלשון זה ממש שהעתקנו, רק בזה"ל, לנפש לא יטמא לרבות את הדם, ומנין לרבות הטומאות הפורשות מן המת ת"ל ואמרת אליהם לרבות הטומאות הפורשות, וגירסא זו היא עפ"י סוגיית הגמ' בנזיר מ"ג ב' ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת שדרה וגולגולת וכו'. ואמנם לפי המתבאר בדרשה הקודמת ילפינן מן אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, והתו"כ לטעמיה שהשמיט דרשה זו דאמור ואמרת להזהיר גדולים וכו', ועיין מש"כ סוף אות הקודם, אבל לדידן דילפינן מן אמור ואמרת להזהיר גדולים וכו' ילפינן מן לנפש גם רבוי הטומאות הפורשות ששוה הוא לרבוי דם, ולכן העתקנו כמו שהעתקנו.
ויש לי בזה סיוע וגם ביאור בדברי רמב"ם פ"ג ה"א מאבל, שכתב וז"ל, אחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת, שנאמר לנפש לא יטמא, עכ"ל, וכתב הכ"מ בתו"כ, מנין לרבות את הדם, שנאמר לנפש וכו', ומנין לרבות שאר טומאות הפורשות מן המת ת"ל אמור ואמרת וכו', ורבינו נראה שסובר דכיון דילפינן לדם הוא הדין לשאר טומאות, דמאי שנא, ולא הוה צריך קרא למילף שאר טומאות הפורשות אלא אסמכתא בעלמא הוא, עכ"ל. ולדעתי אין דברים אלה מספיקים, דמהיכי תיתא הוי דרשה זו אסמכתא יותר משארי דרשות, אבל לפי מש"כ כיון דמסברא שוה טומאות הפורשות לדם לכן מוכרח לילף כל זה מלנפש, כיון דהדרשה אמור ואמרת באה לענין אחר להזהיר גדולים על הקטנים, ודו"ק.
והנה בתורת האדם להרמב"ן בענין הכהנים כתב בזה"ל, תניא בתו"כ, אמור ואמרת להזהיר גדולים על קטנים, מנין לרבות הדם של מת ת"ל לנפש, ומנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת ת"ל לנפש, עכ"ל. הרי מבואר מפורש שהיה לפניו הגירסא בתו"כ כמו שהעתקנו אנו, וקרוב לודאי שכן היתה גם לפני הרמב"ם. .
(תו"כ)
8לא יטמא. נאמר כאן לא יטמא ונאמר בכה"ג לא יטמא (פ' י"א), מה לא יטמא שבכה"ג חייב בלא יבא ולא יטמא, אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט חייב בלא יבא ולא יטמא חדבכה"ג כתיב מפורש ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא ועי"ש, ור"ל חייב על טומאות נגיעה ועל הביאה לאהל המת, ולפעמים יצוייר שיהיה חייב על שתיהן, כגון אם נכנס לבית ושהה שם עד שמת המת, או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו, הרי זה לוקה שתים, משום לא יבא ומשום לא יטמא, מפני שטומאה וביאה באין כאחת, אבל אם נכנס כדרכו הוי טומאתו קודמת לביאתו, יען שמעת שיכניס אצבעות רגליו נטמא ואינו חייב משום ביאה עד שיבא כולו. –
ועיין ברמב"ם פ"ג ה"ו מאבל הביא דין זה לענין כהן גדול, והשמיט זה בענין כהן הדיוט אע"פ דאיירי ביה בתחלת הפרק, וצע"ג. .
(שם)
9לא יטמא בעמיו. בזמן שעמיו שם אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה טר"ל בזמן שיש בני אדם זולתו להתעסק עמו אז אינו מטמא, אבל בזמן שאין לו קוברין אלא הוא מטמא עצמו, ועיין בנזיר מ"ד א' ומ"ח א' אתרבי טומאת כהן למת מצוה מדרשה אחרת כפי שיבא לפנינו בפ' י"א. .
(שם)