כי אם לשארו. שארו זו אשתו, וכתיב (פ' ד') לא יטמא בעל בעמיו להחלו, יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא, הא כיצד, מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה יכתב הרשב"ם בב"ב ק"ט ב' טעם הדבר דאשתו נקראת שארו משום דכתיב והיו לבשר אחד, וכתיב נמי שארה כסותה ועונתה לא יגרע, עכ"ל. ובתו"כ איתא שארו זו אשתו שנאמר שאר אביך היא, וזה פלא, שהרי זה כתיב באחות האב, בפ' אחרי. ועיין בתוי"ט ריש פ' יש נוחלין מש"כ והגיה בזה, ועוד טרחו רבים בבאור דרשה זו בכלל.
אבל לדעתי נראה הבאור פשוט, מכיון דמצינו כ"פ בלשון התורה שרומז על קורבת אישות בלשון שאר, ומזה הטעם דרשו בכתובות מ"ז ב' שארה – זו עונה, ומכיון דכתיב כאן לשארו הקרוב אליו דרשינן על אשתו, משום דאין לך יותר קירוב באישות במנהג העולם והצניעות מאשר אשה לבעלה, וכל אלה שטרחו בבאור דרשה זו גרם להם שחשבו דכונת הגמרא דשארו פירושו אשתו ממש, אבל באמת לא כן הדבר, אלא כמש"כ, דשארו פירושו קרבת אישות בכלל, ומדכתיב שארו הקרוב דרשינן היותר קרוב בקרבת אישות בצניעות ובכשרות וטהרה, והיינו אשה לבעלה, ודו"ק. –
והנה הרמב"ם בפ"ב ה"ב מאבל פסק דטומאת כהן לאשתו הוי מדרבנן, דס"ל דדרשה שארו זו אשתו אסמכתא בעלמא היא. ונראה דמפרש דפשטות הלשון כי אם לשארו הוא כעין הקדמה ומבוא לפרטי הקרובים שחשב אח"כ לאביו ולאמו וגו', ואלו היתה כונת התורה להורות היתר טומאה לאשתו, היתה כותבת מפורש לאשתו כמו דחשיב כל הקרובים בלשון מבואר ומבורר.
ואף שהכ"מ ריש פרק הנזכר כתב דבאמת ס"ל לרמב"ם דהוי דאורייתא, ומש"כ שהוא מדברי סופרים הוא כפי שיטתו בכ"מ דכל דבר שאינו מפורש בתורה נקרא דברי סופרים [ע' הה"מ ריש הלכות אישות], אבל לדעתי אין הדבר כן, שהרי מפורש כתב בטעם הדבר דמפני שאין לה יורש אלא הוא אין מי שיתעסק בקבורתה והוי כמת מצוה, ולכן התירו לו חכמים לטמא לה, הרי מבואר מפורש מדבריו דס"ל דהוי דרבנן.
וגם נראה לי ראיה מוכרחת דכן ס"ל לרמב"ם, שהרי לענין נחלות אמרו בב"ב ק"י ב' שהבעל יורש את אשתו משום דכתיב ונתתם את נחלתו לשארו ושארו זו אשתו, וכתב ג"כ הרמב"ם בפ"א מנחלות דירושת הבעל דרבנן, הרי מבואר דבכ"מ תפס הדרשה שארו זו אשתו לאסמכתא בעלמא, ואמת שהרבה יש להעיר בדעתו זו, אבל עכ"פ לא רחוק הדבר שמפרש פשטות לשון הכתוב כמו שכתבנו. ומצאתי בראב"ן סי' ל"ג ס"ל ג"כ דטומאת כהן לאשתו הוי מדרבנן, וכ"כ בסמ"ג עשין צ"ו שדין זה מפי הקבלה ואסמכוה אקרא.
אך בגוף הטעם שכתב הרמב"ם דכהן מטמא לאשתו דהוי כמת מצוה יש להעיר לענין כהן גדול דקיי"ל דאינו מטמא לקרובים ומטמא למת מצוה כפי שיתבאר לקמן פ' י"א, ולפי"ד הרמב"ם יתחייב שגם כה"ג יטמא לאשתו כיון דדינה כמת מצוה, וזה דין מחודש מאוד, וכל כי האי הו"ל לפרש.
והנה פשטות הלשון אשתו פסולה אינו מטמא לה מורה שפסולה לו מה"ת רק קדושין תופסין לו בה, כמו חייבי לאוין, דאלו חייבי כריתות פשיטא שאין מטמא לה כיון דאין קדושין תופסין לו בה ואינה אשתו כלל.
ובכן קשה לי לשון הרמב"ם בפ"ב ה"ט מאבל שכתב אשתו הפסולה אינו מטמא לה, לפיכך האשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואח"כ בא בעלה שניהם אין מטמאין לה שהרי היא פסולה לשניהם, עכ"ל. ולא ידעתי למה צייר ענין פסולה באופן כזה ולא בפשיטות פסולה מחייבי לאוין, וכמו שכתב הוא לענין ירושת הבעל בפ' כ"ב ה"ד מאישות הנושא אשה שהיא אסורה לו, הואיל ויש לו בה קדושין אם מתה יורשה.
וצ"ל דהיא הנותנת, דכיון שהוא הניח ליסוד מוסד טעם הדבר דטומאת בעל לאשתו תלוי בירושתו אותה, וא"כ כיון דחייבי לאוין ג"כ יורש, לכן באמת מטמא הוא גם לחייבי לאוין, ומה שאמרו אשתו פסולה אינו מטמא הוא רק באופן שצייר, כיון דבאופן כזה אינו יורש אותה, אבל דעת התוס' ביבמות פ"ט ב' אינו כן, יעוי"ש שהביאו הרבה ראיות דהיתר הטומאה אינו תלוי בירושה.
ולפי זה יש תימא בב"י ליו"ד סי' שע"ג הביא בשם ס' ארחות חיים דמ"ש אשתו פסולה אינו מטמא לה הוא רק באשה ששמעה שמת בעלה ואח"כ בא, אבל לסתם פסולות מטמא, ומבואר שהחליט כהרמב"ם, בעוד שהתוס' חולקים על זה בראיות מכריחות, והב"י לא העיר על זה מאומה, ויותר מזה שהרמב"ם גופיה בפ' כ"ב ה"ד מאישות העתיק מתוספתא פ"ב דיבמות אלמנה לכה"ג גו"ח לכה"ד הרי היא כאשתו לכל דבר, יורשה ואינו מטמאה לה, עכ"ל. [וחידוש על התוס' שם שלא הביאו מתוספתא זו ראיה לדעתם]. סוף דבר, דברי הרמב"ם בפסקיו אלה לא נתבררו לי, ואין להאריך עוד. .
(יבמות כ"ב ב')
אבל לדעתי נראה הבאור פשוט, מכיון דמצינו כ"פ בלשון התורה שרומז על קורבת אישות בלשון שאר, ומזה הטעם דרשו בכתובות מ"ז ב' שארה – זו עונה, ומכיון דכתיב כאן לשארו הקרוב אליו דרשינן על אשתו, משום דאין לך יותר קירוב באישות במנהג העולם והצניעות מאשר אשה לבעלה, וכל אלה שטרחו בבאור דרשה זו גרם להם שחשבו דכונת הגמרא דשארו פירושו אשתו ממש, אבל באמת לא כן הדבר, אלא כמש"כ, דשארו פירושו קרבת אישות בכלל, ומדכתיב שארו הקרוב דרשינן היותר קרוב בקרבת אישות בצניעות ובכשרות וטהרה, והיינו אשה לבעלה, ודו"ק. –
והנה הרמב"ם בפ"ב ה"ב מאבל פסק דטומאת כהן לאשתו הוי מדרבנן, דס"ל דדרשה שארו זו אשתו אסמכתא בעלמא היא. ונראה דמפרש דפשטות הלשון כי אם לשארו הוא כעין הקדמה ומבוא לפרטי הקרובים שחשב אח"כ לאביו ולאמו וגו', ואלו היתה כונת התורה להורות היתר טומאה לאשתו, היתה כותבת מפורש לאשתו כמו דחשיב כל הקרובים בלשון מבואר ומבורר.
ואף שהכ"מ ריש פרק הנזכר כתב דבאמת ס"ל לרמב"ם דהוי דאורייתא, ומש"כ שהוא מדברי סופרים הוא כפי שיטתו בכ"מ דכל דבר שאינו מפורש בתורה נקרא דברי סופרים [ע' הה"מ ריש הלכות אישות], אבל לדעתי אין הדבר כן, שהרי מפורש כתב בטעם הדבר דמפני שאין לה יורש אלא הוא אין מי שיתעסק בקבורתה והוי כמת מצוה, ולכן התירו לו חכמים לטמא לה, הרי מבואר מפורש מדבריו דס"ל דהוי דרבנן.
וגם נראה לי ראיה מוכרחת דכן ס"ל לרמב"ם, שהרי לענין נחלות אמרו בב"ב ק"י ב' שהבעל יורש את אשתו משום דכתיב ונתתם את נחלתו לשארו ושארו זו אשתו, וכתב ג"כ הרמב"ם בפ"א מנחלות דירושת הבעל דרבנן, הרי מבואר דבכ"מ תפס הדרשה שארו זו אשתו לאסמכתא בעלמא, ואמת שהרבה יש להעיר בדעתו זו, אבל עכ"פ לא רחוק הדבר שמפרש פשטות לשון הכתוב כמו שכתבנו. ומצאתי בראב"ן סי' ל"ג ס"ל ג"כ דטומאת כהן לאשתו הוי מדרבנן, וכ"כ בסמ"ג עשין צ"ו שדין זה מפי הקבלה ואסמכוה אקרא.
אך בגוף הטעם שכתב הרמב"ם דכהן מטמא לאשתו דהוי כמת מצוה יש להעיר לענין כהן גדול דקיי"ל דאינו מטמא לקרובים ומטמא למת מצוה כפי שיתבאר לקמן פ' י"א, ולפי"ד הרמב"ם יתחייב שגם כה"ג יטמא לאשתו כיון דדינה כמת מצוה, וזה דין מחודש מאוד, וכל כי האי הו"ל לפרש.
והנה פשטות הלשון אשתו פסולה אינו מטמא לה מורה שפסולה לו מה"ת רק קדושין תופסין לו בה, כמו חייבי לאוין, דאלו חייבי כריתות פשיטא שאין מטמא לה כיון דאין קדושין תופסין לו בה ואינה אשתו כלל.
ובכן קשה לי לשון הרמב"ם בפ"ב ה"ט מאבל שכתב אשתו הפסולה אינו מטמא לה, לפיכך האשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואח"כ בא בעלה שניהם אין מטמאין לה שהרי היא פסולה לשניהם, עכ"ל. ולא ידעתי למה צייר ענין פסולה באופן כזה ולא בפשיטות פסולה מחייבי לאוין, וכמו שכתב הוא לענין ירושת הבעל בפ' כ"ב ה"ד מאישות הנושא אשה שהיא אסורה לו, הואיל ויש לו בה קדושין אם מתה יורשה.
וצ"ל דהיא הנותנת, דכיון שהוא הניח ליסוד מוסד טעם הדבר דטומאת בעל לאשתו תלוי בירושתו אותה, וא"כ כיון דחייבי לאוין ג"כ יורש, לכן באמת מטמא הוא גם לחייבי לאוין, ומה שאמרו אשתו פסולה אינו מטמא הוא רק באופן שצייר, כיון דבאופן כזה אינו יורש אותה, אבל דעת התוס' ביבמות פ"ט ב' אינו כן, יעוי"ש שהביאו הרבה ראיות דהיתר הטומאה אינו תלוי בירושה.
ולפי זה יש תימא בב"י ליו"ד סי' שע"ג הביא בשם ס' ארחות חיים דמ"ש אשתו פסולה אינו מטמא לה הוא רק באשה ששמעה שמת בעלה ואח"כ בא, אבל לסתם פסולות מטמא, ומבואר שהחליט כהרמב"ם, בעוד שהתוס' חולקים על זה בראיות מכריחות, והב"י לא העיר על זה מאומה, ויותר מזה שהרמב"ם גופיה בפ' כ"ב ה"ד מאישות העתיק מתוספתא פ"ב דיבמות אלמנה לכה"ג גו"ח לכה"ד הרי היא כאשתו לכל דבר, יורשה ואינו מטמאה לה, עכ"ל. [וחידוש על התוס' שם שלא הביאו מתוספתא זו ראיה לדעתם]. סוף דבר, דברי הרמב"ם בפסקיו אלה לא נתבררו לי, ואין להאריך עוד. .
(יבמות כ"ב ב')