1ויעבר ה׳. א"ר יוחנן, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה ואמר לו, בכל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם דיתכן דדריש כן משום דלא שייך הפעל ויעבר לגבי הקב"ה דמלא כל הארץ כבודו. .
(ר"ה י"ז ב׳)
2ויקרא ה׳ ה׳. [מהו ה׳ ה׳]׳ אני ה׳ קודם שיחטא האדם ואני ה׳ לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה השם הוי"ה מורה על מדת הרחמים, ור"ל שמצרף מדת הרחמים קודם שיחטא האדם ואחר שיחטא האדם. ולכאורה צ"ע מה צריך אדם רחמים קודם שיחטא, ואולי כדי לסייעו שלא יבא לידי חטא, וכמש"כ כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וצריך סיוע.
ובתוס' כאן כתבו וז"ל, ובמגילת סתרים דרבינו נסים איין מונה שם הראשון, שיש פסיק בין השמות, משום דהכי קאמר קרא, הקב"ה ששמו ה' קרא ה' רחום וחנון, [ושיעור הכתוב ויקרא ה'-ה' אל רחום וגו'], וכנגד זה מונה נוצר חסד לאלפים לשתי מדות וכו' עכ"ל, ונ"ל ראיה לפי' זה ממש"כ בפ' שלח שאמר משה ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לומר ה' ארך אפים וגו', ומוסב על מאמר זה, ולכאורה קשה למה לא חזר שתי פעמים ה' ה', אבל לפי מגילת סתרים ניחא מאוד, דכיון דשם ה' בפעם הראשון מוסב אלמעלה על ויקרא, וא"כ כשחזר משה דברי הקב"ה בדין הוא שזכר רק פעם אחת שם ה' שיצא מפי הקב"ה, ודו"ק. –
ודע דבפדר"א ס"פ מ"ו איתא בזה"ל, התחיל משה צועק בקול גדול ה' ה' אל רחום וחנון וכו' סלח נא לעונותיהם של ישראל על מעשה העגל, מבואר דס"ל דאלה הי"ג מדות אמר משה ולא הקב"ה, והמלה ויקרא קאי על משה, אבל זה צ"ע מפסוק דפ' שלח שהבאנו שמבואר מפורש שהקב"ה אמרן שהרי במרגלים אמר משה להקב"ה כאשר דברת לומר ה' אל רחום וחנון וגו', וגם הלשון וימהר משה ויקד וגו' מורה דמקודם לא מוסב הענין על משה.
ורד"ל בבאורו לפדר"א שם הביא ראיה לדעת הפדר"א מיומא ל"ו ב' מהו שאמר משה נושא עון ופשע [ויובא בסמוך], הרי מבואר שמשה אמר זה, ולכאורה אין כל ראיה מזה, שהרי יתר מזה מצינו בלשון הגמרא ביבמות מ"ט ב' משה אמר כי לא יראני האדם וחי, וזה הוא בודאי לשון הקב"ה, אלא תלו זה במשה שכתב כן בתורה וה"נ כן. אך י"ל דכונתו לדרשת הגמרא שאמר משה נושא עון ופשע בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות, כמובא בסמוך, הרי זה ממש משה אמרו.
ונראה בדעת הפדר"א שמכוין לקריאת משה במעשה מרגלים, ויש סמך לזה מסיום דבריו שמביא הפסוק שאמר הקב"ה סלחתי כדברך, והוא כתיב במעשה מרגלים, ואע"פ שאמר סלח נא על מעשה העגל, לא קשה כל כך, כי תלה משה שעיקר כעסו של הקב"ה נובע מעון העגל כמו שאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כפי שיובא בסמוך.
ומה שכתב הפדר"א התחיל משה צועק בקול גדול – לא נתבאר מניין לו זה שצעק בקול גדול. ויתכן דאזיל לשיטתי' בברכות ל"ב א', ר' אליעזר הגדול אומר [הוא הוא בעל הפדר"א] ויחל משה, מלמד שעמד בתפלה עד שאחזתו אחילו, ומפרש בגמרא מאי אחילו – אש של עצמות, והבאור הוא שדבר בחום ובהתלהבות גדולה, וידוע שהמדבר בהתרגשות גדולה כזו לא ידע נפשו וצועק בקול גדול [ויתכן דע"פ זה נוהגין לקרא בצבור אלה הי"ג מדות בקול גדול]. .
(שם שם)
3ה׳ ה' אל רחום. מכאן דשם ה' היא מדת הרחמים ועיין מש"כ בענין זה בפ' משפטים בפסוק עד האלהים יבא דבר שניהם (כ"ב ח'). .
(ספרי ר"פ ואתחנן)
4ארך אפים. ארך אף מבעי לי', אלא ארך אפים לצדיקים ולרשעים זר"ל אף לרשעים, אילי יחזרו בתשובה, וכמש"כ החפץ אחפוץ מות רשע וגו' הלא בשובו מדרכיו וחיה. .
(עירובין כ"ב א׳)
5ורב חסד. מטה כלפי חסד חומפרש בגמרא דהיינו למי שעונותיו מרובים על זכיותיו מטה כלפי חסד, ומפרש היכי עביד, ר' אליעזר אומר כובש, דכתיב (מיכה ז') יכבש עונותינו, ופירש"י כובש את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העונות, עכ"ל, ור' יוסי ב"ר חנינא אימר נושא, פירש"י מגביה כף מאזנים של עון וממילא נכרעים הן, עכ"ל, ולכאורה אין מבואר פלוגתתם מאי נ"מ בזה, דהא היינו כובש היינו נושא, שהמאזנים של זכות מכריעין את של העונות, ואפשר לומר דהנ"מ בזה כי כשכובש את המאזנים של זכות אז הקב"ה מוסיף לאותו הכף זכיות עד שיכריעו, ולפי"ז יש לו זכות מרבוי זכיות, אבל אם מגביה הכף של העונות הוא ממעיט את העונות, וא"כ אין לו רק מניעת רבוי עונות אבל לא רבוי זכיות על הערך שהיה מקודם, וזה נ"מ גדולה כמובן, ודו"ק. .
(ר"ה י"ז ב׳)
6ורב חסד ואמת. אילפא רמי, כתיב ורב חסד וכתיב ואמת, הא כיצד, בתחלה אמת ולבסוף ורב חסד טחסד הוא לפנים משורת הדין, ואמת הוא במדת הדין והמשפט, וכשרואה הקב"ה שאי אפשר לדון כולו במדת הדין, היינו מדת האמת, הוא דן במדת הרחמים שהיא מדת החסד, וכה"ג איתא במ"ר בראשית פ' י"ב ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במדת הדין עמד ושיתף מדת הרחמים. .
(שם שם)