בחריש ובקציר תשבת. תניא, ר' ישמעאל אומר, בחריש ובקציר תשבת, מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה לבהוא ס"ל דפסוק זה איירי בשבת, משום דרישא דקרא איירי בשבת, ולא קשה למה הוציא דוקא חריש וקציר אע"פ דכל המלאכות אסורים בשבת, משום דבא להורות דיש קצירה המותרת, והיינו קצירת העומר שדוחה שבת מפני שהיא מצוה, כדמפרש, ור' עקיבא ס"ל דפסוק זה איירי בשביעית, ולאו דוקא בשביעית גופיה, דהא ענין שביעית כתיב ביחוד בר"פ בהר, אלא קאי אערב ומוצאי שביעית שצריך להוסיף מחול על הקודש, והיינו שלא יחרוש שדה אילן ערב שביעית חרישה שתועיל לשביעית, וכן תבואה שהביאה שליש בשביעית צריך לנהוג בה מנהג שביעית אף בשנה השמינית, אחרי שרוב גידולה היה בשביעית.
ונ"מ בפלוגתא זו מבואר לענין שביעית גופה, והיינו שהחורש בשביעית לוקה לר"ע, משום דאע"פ דהלאו כתיב בזריעה לחוד שדך לא תזרע (ר"פ בהר) אך מדחזינן דצריך לשבות גם מחרישה אמרינן דלאו ג"כ יש בו, ומה שתפס הכתוב זריעה לאו דוקא הוא אלא רק עיקר עבודה חשיב, ולר' ישמעאל דפסוק זה לא איירי כלל בשביעית ממילא הא דכתיב שדך לא תזרע דוקא הוא, אבל אחרישה באמת פטור, וכ"כ התוס' במו"ק ג' ב', וגם מבואר במו"ק שם דלר' ישמעאל ענין תוספת אינו מבואר כלל בתורה אלא הלכתא גמירי לה, ולכן אין תוספת שביעית נוהג בזה"ז [בא"י], דכי גמירי הלכתא בזמן שביהמ"ק קיים, ולא בזמן שאינו קיים, ולר"ע נוהג תוספת גם בזה"ז.
והנה בכל אלה הדברים פסק הרמב"ם כר' ישמעאל, דבפ"ז מתמידין פסק דקצירת עומר דוחה שבת ובפ"א ה"ד משמיטין פסק דאין לוקין אחרישה בשביעית, ובפ"ג ה"א משמיטין פסק דאין תוספת שביעית נוהג בזה"ז, ואע"פ דבעלמא קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו י"ל דפסק כר' ישמעאל משום דבמו"ק ד' א' איתא דר"ג ובית דינו ס"ל כר' ישמעאל, וא"כ הו"ל רבים לגבי ר"ע, ואין הלכה כר"ע מחביריו, ולכן קבענו גם אנו בפנים רק דברי ר' ישמעאל.
וממוצא הפסקים האלה וע"פ המבואר תראה כמה קשים דברי הרמב"ם ריש הלכות שמיטין שכתב בזה"ל, מ"ע לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ ונאמר בחריש ובקציר תשבת, עכ"ל, וקשה טובא דאחרי דפסק בכל הפרטים הנזכרים כר' ישמעאל ויסוד כל דברי ר' ישמעאל הוא רק שפסוק זה בחריש ובקציר איירי בשבת, וא"כ איך הביא אותו הרמב"ם לענין שביעית, ויותר מזה, דלפי המובן שהבין הרמב"ם בהביאו פסוק זה כאן הרי הוא סותר לעיקר הדין שפסק הוא עצמו דעל חרישה בשביעית אין לוקין, משום דאם פסוק זה איירי בשביעית צריך ללקות אחרישה כמו שבארנו למעלה, וצע"ג. .
(ר"ה ט׳ א')
ונ"מ בפלוגתא זו מבואר לענין שביעית גופה, והיינו שהחורש בשביעית לוקה לר"ע, משום דאע"פ דהלאו כתיב בזריעה לחוד שדך לא תזרע (ר"פ בהר) אך מדחזינן דצריך לשבות גם מחרישה אמרינן דלאו ג"כ יש בו, ומה שתפס הכתוב זריעה לאו דוקא הוא אלא רק עיקר עבודה חשיב, ולר' ישמעאל דפסוק זה לא איירי כלל בשביעית ממילא הא דכתיב שדך לא תזרע דוקא הוא, אבל אחרישה באמת פטור, וכ"כ התוס' במו"ק ג' ב', וגם מבואר במו"ק שם דלר' ישמעאל ענין תוספת אינו מבואר כלל בתורה אלא הלכתא גמירי לה, ולכן אין תוספת שביעית נוהג בזה"ז [בא"י], דכי גמירי הלכתא בזמן שביהמ"ק קיים, ולא בזמן שאינו קיים, ולר"ע נוהג תוספת גם בזה"ז.
והנה בכל אלה הדברים פסק הרמב"ם כר' ישמעאל, דבפ"ז מתמידין פסק דקצירת עומר דוחה שבת ובפ"א ה"ד משמיטין פסק דאין לוקין אחרישה בשביעית, ובפ"ג ה"א משמיטין פסק דאין תוספת שביעית נוהג בזה"ז, ואע"פ דבעלמא קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו י"ל דפסק כר' ישמעאל משום דבמו"ק ד' א' איתא דר"ג ובית דינו ס"ל כר' ישמעאל, וא"כ הו"ל רבים לגבי ר"ע, ואין הלכה כר"ע מחביריו, ולכן קבענו גם אנו בפנים רק דברי ר' ישמעאל.
וממוצא הפסקים האלה וע"פ המבואר תראה כמה קשים דברי הרמב"ם ריש הלכות שמיטין שכתב בזה"ל, מ"ע לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ ונאמר בחריש ובקציר תשבת, עכ"ל, וקשה טובא דאחרי דפסק בכל הפרטים הנזכרים כר' ישמעאל ויסוד כל דברי ר' ישמעאל הוא רק שפסוק זה בחריש ובקציר איירי בשבת, וא"כ איך הביא אותו הרמב"ם לענין שביעית, ויותר מזה, דלפי המובן שהבין הרמב"ם בהביאו פסוק זה כאן הרי הוא סותר לעיקר הדין שפסק הוא עצמו דעל חרישה בשביעית אין לוקין, משום דאם פסוק זה איירי בשביעית צריך ללקות אחרישה כמו שבארנו למעלה, וצע"ג. .
(ר"ה ט׳ א')