ומעוך וכתות ונתוק וכרות. תניא, וכולן בגיד ובביצים קמווכתב הרמב"ם בפ"ז ה"ח מביאת מקדש דאפי' רק בביצה אחת הדין כן, וטעם הדבר צ"ל משום דגם באופן כזה אינו ראוי להוליד.
.
(קדושין כ"ה ב')
(קדושין כ"ה ב')
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · ויקרא · פרק 22 · פסקה 24
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
ונתוק וכרות. תניא, המסרס אחר מסרס חייב, דכתיב ונתוק וכרות, אם על נתוק חייב על כרות לא כש"כ, אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב קמזדכרות שלא נכרתו לגמרי ממקום חבורן אלא עדיין מעורין קצת ונתקן לגמרי, או שאחד כרת את הגיד ובא אחד וכרת את הביצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי ביצים כולם חייבים, ואע"פ שהאחרונים סרסו את המסורס. וצ"ל הטעם בזה, דכל זמן שלא נפסק לגמרי אפשר להחזירו לבריאותו ע"י סממנין או להחזירו לכח ההולדה, וכמו דאמרי' בגמ' סברא כזו לענין זקן, דאע"פ שפסק להוליד בכ"ז אסור לעשות בו כן משום דאפשר לו לחזור ולהוליד ע"י סממנים, וצ"ע שהשמיטו הפוסקים איסור זה בזקן.
.
(שבת קי"א א')
(שבת קי"א א')
לא תקריבו. מה ת"ל, מבעי ליה לזריקת דמים קמחעיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק כ' בדרשה לא תקריבו.
.
(תמורה ז' א')
(תמורה ז' א')
ובארצכם לא תעשו. תניא, מניין לסירוס באדם שהוא אסור, ת"ל ובארצכם לא תעשו, כל שבארצכם – לא תעשו קמטר"ל כל ילידי ארצכם, ואפי' אדם, וכן דריש לקמן לענין מינים טמאים וחיה ועוף ובעל מום. והרבותא בזה אע"פ דענין זה כתיב בפרשת קרבנות דאינם אלא בבהמות טהורות ותמימות קמ"ל דגם באדם וגם במינים טמאים וגם בבעלי מומין שייך איסור זה. והטעם פשוט משום דכל אלה צריכים לקיום וישוב העולם, וכשמחבלים תולדתן הרי ממעטין ערך קיום וישוב העולם. והנה אע"פ דבעלמא דרשינן מלשון בארצכם – ארץ ישראל, וממעטינן חו"ל, אך הכא לא שייך לדרוש כן, דהא מצוה זו חובת הגוף היא וכל מצות חובת הגוף נוהגת בין בארץ כין בחו"ל.
.
(שבת ק"י ב')
(שבת ק"י ב')
ובארצכם לא תעשו. שאלו לבן זומא, מהו לסרוסי כלבא, אמר להו, כתיב ובארצכם לא תעשו, כל שבארצכם – לא תעשו קנעיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן. ומה ששאלו לענין כלב ולא סתם לענין מינים טמאים, פירשו רש"י ותוס' משום דכלב גם חליפיו אסורין משום מחיר כלב, ולכן הו"א דאפשר מותר לסרסו, עכ"ל. ולו"ד אפשר לומר פשוט דכך מעשה היה ששאלוהו לענין כלב הלכה למעשה שהיתה דרושה להשואלים אז.
.
(חגיגה י"ד ב')
(חגיגה י"ד ב')
ובארצכם לא תעשו. אין לי אלא בארצכם, בחוץ לארץ מניין, ת"ל לא תעשו קנאנראה טעם הענין עפ"י מש"כ לעיל אות קמ"ט, דכיון דחובת הגוף היא נוהגת גם בחו"ל, ובכ"ז מדכתיב בארצכם צריך רבוי מיוחד, ומסמיך זה על הלשון לא תעשו, ר"ל דכיון דענינו הוא עשיה בגוף, א"כ הוי זה חובת הגוף, וממילא אסור גם בחו"ל כדין כל מצות חובות הגוף.
.
(תו"כ)
(תו"כ)
ובארצכם לא תעשו. אין לי אלא בהמה, חיה ועוף מניין, ת"ל ובארצכם לא תעשו [כל שבארצכם – לא תעשו] קנבעיין מש"כ בבאור ענין זה לעיל אות קמ"ט וצרף לכאן, ואע"פ שבתו"כ לא סיימו כאן כל שבארצכם לא תעשו, בכ"ז הוספנו כן במוסגר, יען כי כנראה כן היא כונת התו"כ, והוא מעין דרשות הקודמות.
.
(שם)
(שם)
לא תעשו. אין לי אלא תמימין, בעלי מומין מניין, ת"ל לא תעשו קנגלא נתבאר טעם הדרשה בזה מלשון לא תעשו. ונראה דקצור לשון הוא, וצ"ל ובארצכם לא תעשו, והכונה לדרוש כמו בדרשות הקודמות כל שבארצכם לא תעשו, וגם בעלי מומין בכלל, ועפ"י הבאור שכתבנו לעיל אות קמ"ט, יעוי"ש וצרף לכאן. –
והנה ראיתי כאן להעיר מה שבכלל הדבר תמוה בעיני שאסרה התורה ענין סירוס בכל החיות והלא עינינו רואות כי אי אפשר כלל להשתמש בכמה בעלי חיים הבלתי מסורסים, כמו הסוסים והשורים אשר לולא נסתרסו היו פוגעים ומזיקים בכל הקרב אליהם, ולתכלית קיום המין משתמר אחד ממאה או עוד פחות מזה, תחת שמירה מעולה ביותר שלא יזיקו, ויותר מזה מצינו שאין צורך כלל חיות ובהמות זכרים לפי ערך הנקבות כמבואר בפ' וישלח כששלח יעקב מנחה לעשו שלח מספר זכרים מועט מאד לפי מספר הנקבות, וטעם הדבר פשוט, מפני כי בהמות וחיות מכיון שמתעברות שוב אין מקבלות זכר, ולפי זה יפלא מאד, כי אחרי שתורתנו הקדושה דרכיה דרכי נועם, איך תצוה להרבות בגדולי בע"ח הנוחים לחבל ולהזיק, לכן אני אומר כי בודאי דין זה אך כללי, וככל כלל יוצאין ממנו פרטי חוץ, וצ"ע ותלמוד רב. .
(שם)
והנה ראיתי כאן להעיר מה שבכלל הדבר תמוה בעיני שאסרה התורה ענין סירוס בכל החיות והלא עינינו רואות כי אי אפשר כלל להשתמש בכמה בעלי חיים הבלתי מסורסים, כמו הסוסים והשורים אשר לולא נסתרסו היו פוגעים ומזיקים בכל הקרב אליהם, ולתכלית קיום המין משתמר אחד ממאה או עוד פחות מזה, תחת שמירה מעולה ביותר שלא יזיקו, ויותר מזה מצינו שאין צורך כלל חיות ובהמות זכרים לפי ערך הנקבות כמבואר בפ' וישלח כששלח יעקב מנחה לעשו שלח מספר זכרים מועט מאד לפי מספר הנקבות, וטעם הדבר פשוט, מפני כי בהמות וחיות מכיון שמתעברות שוב אין מקבלות זכר, ולפי זה יפלא מאד, כי אחרי שתורתנו הקדושה דרכיה דרכי נועם, איך תצוה להרבות בגדולי בע"ח הנוחים לחבל ולהזיק, לכן אני אומר כי בודאי דין זה אך כללי, וככל כלל יוצאין ממנו פרטי חוץ, וצ"ע ותלמוד רב. .
(שם)
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad