1ושור ושה. תניא, מניין לכל הפסולין שבשור ושה שהם בלא ירצה, ת"ל ושור ושה שרוע וקלוט וגו'. ולנדר לא ירצה, לימד על הפסולין שבשור ושה שהם בלא ירצה קלטנראה הבאור דכיון דכתיב כאן לא ירצה גבי שרוע וקלוט, א"כ אפשר לומר דרק שרוע וקלוט הם בלא ירצו, אבל בעלי מומים אחרים אף כי אסורים לכתחלה מ"מ אם הביאם הרי הם כשרים ורצוים, על זה נאמר דיליף מיתור לשון ושור ושה דמיותרין הן כאן, דהול"ל ושרוע וקלוט, אלא בא לרבות דכל הפסולין החשובין בשור ושה הם בלא ירצו. ועיין משכ"ל בפ' כ"ז ומיום השמיני והלאה ירצה ובר"פ ויקרא בפ' זכר תמים.
.
(חולין פ' ב')
2שרוע וקלוט. שרוע – זה שנשתרבב לו ירכו, קלוט – זה שרגליו קלוטות כשל חמור וכשל סוס קמואינה סדוקה כשאר פרסות רגלים.
.
(בכורות מ' א')
3נדבה תעשה אותו. תניא, המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה, שנאמר נדבה תעשה אותו, אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית, ולאו הבא מכלל עשה – עשה קמאובגמ' איתא דעת ר' יהודה דגם בלאו עוברין משום דכתיב בריש פרשה זו וידבר ה' אל משה לאמר, ולאמר פירושו [ע"ד נוטריקון] לאו אמור, אבל בתו"כ מבואר דחכמים פליגי עליו דלא ס"ל הדרשה לאמר לאו אמור, ופשוט דזה טעם הרמב"ם בפ"ה ה"ו מערכין שפסק דאין בזה רק עשה ולא לאו, והכ"מ תמה דבסוגיא מבואר דגם לאו יש בזה, ודבר פלא הוא, שהרי כפי המבואר פליגי חכמים על ר"י בזה, וגם בגמ' איתא הלשון דברי ר' יהודה, משמע דלאו כו"ע ס"ל כן. והיותר פלא עליו, שהרי הוא גופיה בפ"ח ה"ה מקרבן פסח כתב דהרמב"ם לא ס"ל הך כללא דר"י, וצע"ג.
.
(תמורה ז' ב')
4נדבה תעשה אותו וגו'. נדבה תעשה אותו – זה קדשי בדק הבית קמבר"ל דבעלי מומין מותר לנדב לצרכי בדק הבית, ופירוש זה מוכרח, דהא ע"כ אי אפשר לפרש נדבה תעשה אותו לקרבן נדבה, דהא כתיב לעיל בפ' י"ח בהקדמה לאיסורי מומין לכל נדריהם ולכל נדבותם, הרי דגם לקרבן נדבה אסור בע"מ.
ואין לי אלא נדבה, נדר מניין, ת"ל ולנדר, יכול אפילו לקדשי מזבח, ת"ל ולנדר לא ירצה – זה קדשי מזבח קמגדכל קדשי מזבח שייך בהו רצוי.
, ואין לי אלא נדר, נדבה מניין, ת"ל נדבה קמדר"ל אין לי אלא רק שאסור לנדר בהמה כדי למכרה וליקח בדמיה יין לנסכים על המזבח, ומנין שאסור גם לנדב בהמה בע"מ לתכלית כזו ת"ל נדבה.
.
(תמורה ז' ב')
5ולנדר לא ירצה. תניא, המקדיש בעל מום למזבח מה שעשה עשוי, דאסר קרא ולנדר לא ירצה, רצויי הוא דלא מרצי הא מקדש קדשי קמהומבואר דינו בסוף תמורה ל"ב ב' שתפדה ע"י ערך הכהן ותצא לחולין יביא בדמיה קרבן, ויתבאר אי"ה לפנינו בפ' בחקתי בפסוק ואם כל בהמה טמאה.
.
(שם ה' ב')