ורחצו. מכאן אמרו (ברכות ט"ו א׳) נטילת ידים לתפלה לבר"ל משום דתפלה הוי כנגד קרבן, כמ"ש בברכות כ"ו ב'. ואמנם נראה דאין זה אלא אסמכתא בעלמא, וראיה לזה, שהרי בתפלה קיי"ל אם אין לו מים מנקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי כמבואר בסוגיא כאן, ואלו בקרבן צריך מים דוקא ואם אין לו מים אינו עובד ואם עבד עבודתו פסולה, כמבואר בזבחים י"ט ב'.
וע' ברמב"ם פ"ד ה"ג מתפלה כתב וז"ל, בכל התפלות צריך לרחוץ ידיו לבד, ובתפלת שחרית צריך לרחוץ גם רגליו, ותמה הראב"ד וכתב לא ידעתי רגליו מנ"ל, והמפרשים טרחו הרבה בישוב הדברים. ולי נראה פשוט, דתפס הרמב"ם בשיטתו של הרשב"א דמקור חיוב נטילת ידים לתפלה ילפינן מקרבן כמבואר לפנינו, וא"כ מכיון דכאן כתיב ורחצו את ידיהם ואת רגליהם א"כ גם בתפלה כן, וניחא מאוד מה שחילק בזה בין תפלת שחרית לשארי תפלות היום ע"פ מש"כ הוא בריש הלכות תפלה דמן התורה הוי חיוב התפלה רק פעם אחת ביום, ולכן באותה הפעם בתפלה ראשונה של יום שהיא תפלת שחרית צריך לרחוץ כמו שרחצו הכהנים קודם הקרבה, היינו הידים והרגלים, משא"כ שארי תפלות היום שאינן אלא מדרבנן והוי הקפידא רק אנקיותא בעלמא צריך לרחוץ רק הידים לבד מפני שהידים עסקניות הן, ודו"ק. –
והנה בברכות נ"ג ב' איתא, במתניתא תני, והתקדשתם והייתם קדושים, והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, ואינו מבואר טעם דרשה זו משמעותה ומקורה, ונראה קרוב לודאי שזו היא הברייתא השנייה בתנדב"א (ח"א פט"ו) על פסוק שלפנינו, רחיצת ידים מה"ת מנלן, מן משה ואהרן ובניו דכתיב בבואם וגו', ואצל ישראל מהו אומר והתקדשתם, מכאן היה ר"ג אוכל חוליו בטהרה, ע"כ, ור"ל כמו שנתקדשו משה אהרן ובניו נתקדשו ברחיצה כמו כן ישראל דכתיב בהו לשון קדושה יתקדשו ברחיצה.
ובתוס' חולין ב' ב' ד"ה טמא כתבו שאסור לטמאות גופו באוכלין טמאין כדדרשינן והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה, עכ"ל, וכתב על זה הגרי"ב בגליון וז"ל לא ידעתי מקום דרשה זו, ועיין בברכות נ"ג ב' דרשינן והתקדשתם למילתא אחריתא, עכ"ל, ולדעתי נראה ברור שכיונו התוס' לדרשה דתנדב"א שהבאנו. [תשובת הרשב"א סי׳ קצ"א].
וע' ברמב"ם פ"ד ה"ג מתפלה כתב וז"ל, בכל התפלות צריך לרחוץ ידיו לבד, ובתפלת שחרית צריך לרחוץ גם רגליו, ותמה הראב"ד וכתב לא ידעתי רגליו מנ"ל, והמפרשים טרחו הרבה בישוב הדברים. ולי נראה פשוט, דתפס הרמב"ם בשיטתו של הרשב"א דמקור חיוב נטילת ידים לתפלה ילפינן מקרבן כמבואר לפנינו, וא"כ מכיון דכאן כתיב ורחצו את ידיהם ואת רגליהם א"כ גם בתפלה כן, וניחא מאוד מה שחילק בזה בין תפלת שחרית לשארי תפלות היום ע"פ מש"כ הוא בריש הלכות תפלה דמן התורה הוי חיוב התפלה רק פעם אחת ביום, ולכן באותה הפעם בתפלה ראשונה של יום שהיא תפלת שחרית צריך לרחוץ כמו שרחצו הכהנים קודם הקרבה, היינו הידים והרגלים, משא"כ שארי תפלות היום שאינן אלא מדרבנן והוי הקפידא רק אנקיותא בעלמא צריך לרחוץ רק הידים לבד מפני שהידים עסקניות הן, ודו"ק. –
והנה בברכות נ"ג ב' איתא, במתניתא תני, והתקדשתם והייתם קדושים, והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, ואינו מבואר טעם דרשה זו משמעותה ומקורה, ונראה קרוב לודאי שזו היא הברייתא השנייה בתנדב"א (ח"א פט"ו) על פסוק שלפנינו, רחיצת ידים מה"ת מנלן, מן משה ואהרן ובניו דכתיב בבואם וגו', ואצל ישראל מהו אומר והתקדשתם, מכאן היה ר"ג אוכל חוליו בטהרה, ע"כ, ור"ל כמו שנתקדשו משה אהרן ובניו נתקדשו ברחיצה כמו כן ישראל דכתיב בהו לשון קדושה יתקדשו ברחיצה.
ובתוס' חולין ב' ב' ד"ה טמא כתבו שאסור לטמאות גופו באוכלין טמאין כדדרשינן והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה, עכ"ל, וכתב על זה הגרי"ב בגליון וז"ל לא ידעתי מקום דרשה זו, ועיין בברכות נ"ג ב' דרשינן והתקדשתם למילתא אחריתא, עכ"ל, ולדעתי נראה ברור שכיונו התוס' לדרשה דתנדב"א שהבאנו. [תשובת הרשב"א סי׳ קצ"א].