1על פני השדה. ר׳ עקיבא אומר, וכל אשר יגע על פני השדה, לרבות גולל ודופק פדהלשון על פני השדה משמע גלוי, ואחרי דבענין טומאת מת איירי בא לרבות מרבוי דכל ענין גלוי שבקבר מת, והיינו כסוי הארון של מת שנקרא גולל וגם הדף שנותנים בצדו הנקרא דופק.
.
(חולין ע"ב א׳)
2על פני השדה. זה המאהיל על פני המת פאהמוטל בשדה, ומדייק מדלא כתיב אשר יגע במת בשדה.
ועיין במשנה ה' פ"ח דכלאים, אדני השדה, ר' יוסי אומר, מטמאות באהל, [אדני השדה הוא מין חיה הדומה לאדם וטבורו יוצא כמין חבל ומחובר לארץ וזהו חיותו, ואוכל מן העשבים שסביב החבל, וכשנפסק החבל מיד הוא מת], ומפרש בירושלמי שם בטעמיה דר' יוסי דכתיב [כאן] וכל אשר יגע על פני השדה – בגדל על פני השדה, יעוי"ש. והנה אנו לא קי"ל כר' יוסי אלא כחכמים דאדני השדה אין מטמאין באהל, ולכן השמטנו דרשה זו שאינה אליבא דהלכתא. אך עם כ"ז צריך באור למה ובמה דחו חכמים דרשתו דר' יוסי אחרי דהיא דרשה מתקבלת לסמך דין זה.
וי"ל עפ"י המבואר לפנינו לעיל בפ' י"ד בדרשה אדם כי ימות – אדם למעט את הסילונית [הוא מין דג שחציו דג וחציו אדם], והיינו משום דכיון דבטומאת אהל כתיב אדם, בעינן שיהיה אדם השלם, יעוי"ש. ולפי"ז ממילא גם כאן נדחה דין זה דאדני השדה כיון דגם הוא אינו אדם השלם, ולכן נדו חכמים גם מדינו וגם מדרשתו של ר' יוסי, ודו"ק.
.
(נזיר נ"ג ב׳)
3בחלל חרב. בחלל – זה אבר מן החי ויש לו ארוכה פבכלומר שישאר עליו בשר בשיעור שראוי להעלות ארוכה באדם חי כשנתלה ויתרפא, ובלא שיעור זה מטמא רק במגע ובמשא ולא באהל, כפי שיתבאר בסמוך פסוק י"ח. ודריש בחלל חרב על אבר מן החי, משום דליכא למימר דקאי על חלל מת גוף שלם, דהא זה מפורש כתיב לעיל בפרשה (פ' י"ג) כל הנוגע במת וכו'.
, חרב הרי הוא כחלל פגהמלה חרב כאן מיותר לענינו, דדי היה לכתוב בחלל, כי איזו נ"מ במה נהרג, בחרב או באבן, ולכן דריש שמרמז הכתוב להודיע שהוקש חרב, כלומר מין מתכת, לחלל עצמו לענין טומאה, והיינו כל מין מתכת שנגע במת הרי הוא אבי אבות הטומאה כמת עצמו לטמא אדם הנוגע בו טומאת שבעה כנוגע במת עצמו, וכן אם נגע בטמא מת הרי הוא אב הטומאה כמוהו, וגזירת הכתוב הוא במתכות אצל טומאת מת ולא אצל שאר טומאות, ועיין בתוס' נזיר נ"ד ב' דיש דס"ל דלאו דוקא בכלי מתכות הדין כן אלא גם בכל הכלים כן הוא דילפינן מכלי מתכות, ונתבאר ענין זה במל"מ פ"ה ה"ג מטומאת מת, יעוי"ש.
.
(שם שם)
4או במת. זה אבר הנחלל מן המת פדר"ל אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאהל, וג"כ רק אז כשיש עליו בשר כדי להעלות ארוכה, כמו שביארנו למעלה אות פ"ב בדין אבר מן החי, יעוי"ש. ואין בין אבר מן החי לאבר מן המת רק בזה, שאבר מן החי בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו טהורים, ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו כפורש מן המת השלם ומטמאין בשיעורן, כמבואר באות הנזכר.
.
(נזיר נ"ג ב׳)
5או בעצם. בשר המת מטמא לחה ויבשה, דכתיב או בעצם, דומיא דעצם, מה עצם יבש אף כאן יבש פהואמנם אע"פ שגם יבש מטמא בכ"ז אם נתייבש כל כך עד שנפרכה ונעשה כקמח טהור, משום דאז אין עוד שם בשר עליהן.
.
(נדה נ"ה א׳)
6או בעצם. כל שבמת מטמא חוץ מן השינים והצפורן והשער, דכתיב או בעצם, דומיא דעצם, מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף, יצא השינים שלא נבראו עמו, יצא שער וצפורן שאע"פ שנבראו עמו – גזען מחליף פוואמנם זהו רק כשהן לעצמן, אבל בשעת חבורן כגוף הן. ועיין בנזיר נ"א א' בעיא דלא איפשטא לענין שער העומד להגזז וצפורן העומד להנטל, ולכן קי"ל דהנוגע בהם הרי הוא ספק טמא, וכ"פ הרמב"ם בפ"ג הי"ג מטומאת מת, [וכמדומה לי שזה אחד מן הענינים המצויינים שהרמב"ם לא יכריע פסק הלכה].
.
(שם שם)
7או בעצם אדם. זה רובע עצמות פזבאור הענין, כי קי"ל דעצמות המת שאין עליהם בשר כשיעור [ע"ל אות פ"ב], אז אם ניכרת בהם שהם עצמות אדם הרי אלו מטמאין במגע ומשא ובאהל כמת שלם שאני קורא בהם עצם אדם. ואלו הן העצמות שהן מטמאין כמת, השדרה והגולגולת ורוב בנינו ורוב מנינו, וכל בנינו של אדם הוא שתי השוקים והירכים והצלעות והשדרה, ורוב מנינו הוא רוב מנין עצמות כגון שהיו קכ"ה עצמות [יען כי בכולם הם רמ"ח] ואז מטמאין כמת שלם, ושאר עצמות המת שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין ולא שדרה שלמה ולא גולגולת שלמה, אז אם היה בהן רובע הקב הרי אלו מטמאין כמת במגע ובמשא ובאהל, ואם היו פחות מרובע אפי' עצם כשעורה מטמא רק במגע ובמשא ולא באהל, ויליף זה מלשון עצם אדם דצריך שיהיה ניכר בהעצמות שהן של אדם, וברובע הקב לא יתכן שלא יהיה זה ניכר באחת מהן.
.
(נזיר נ"ג ב׳)
8או בעצם אדם. זה אבר מן החי, ומה אדם בשר גידין ועצמות אף אבר מן החי בשר גידין ועצמות כברייתו פחעיין מה שנכתוב בבאור דרשה זו לקמן בפסוק י"ח בדרשה ועל הנוגע בעצם.
[ספרי].
9או בקבר. זה קבר סתום, דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פטר"ל קבר סתום שאין בו חלל טפח בין המת והגולל, דכיון שטומאה בוקעת נעשה קבר כגופו של מת עצמו, והמהלך עליו אע"פ שאינו נוגע אלא שמאהיל עליו טמא כנוגע במת עצמו, ועיין מדין זה בפ"ז דאהלות.
.
(נזיר נ"ג ב׳)
10או בקבר. תניא, רמז לתרווד רקב שמטמא מניין חבריא אמרין, מסרסין קרא, או בקבר – או ברקב צדרך חז"ל ליתן רמז וסימן לכל דין וענין מקובל כדי שישאר הדבר לזכרון, וכמ"ש בעירובין כ"א ב' אגמריה בסימנים, ופי' רש"י קבע מסורת וסימנים בתיבות המקרא וכו', [ולקמן בפסוק וממדבר מתנה נכתוב מזה בארוכה], וזה שלפנינו הוא ג"כ ע"ד רמז וסימן בעלמא לדבר מקובל בהיפוך אותיות בקבר – ברקב, וכמו שדרשו בשבת פ"ה א' חורי הארץ מלשון ריח, וביומא ע"ה ב' אל תקרא וישטחו (פ' בהעלתך) אלא וישחטו, והרבה כהנה. ותרווד פירושו מלא הכף.
.
(ירושלמי נזיר פ"ז ה"ב)