1כל מחמצת לא תאכלו. לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי קעהשכל אלה הם תערובות חמץ. , יכול יהא ענוש כרת, ת"ל (פ׳ ט"ו) כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש, על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו קעוודוקא אם אכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס היינו בכדי אכילת שלש ביצים, אבל אם אין בתערובות כזית בכדי אכילת שלש ביצים אע"פ שאסור לו לאכול, אם אכל אינו לוקה מדאורייתא רק מכת מרדות, זו דעת הרמב"ם בפ"א ה"ו מחמץ ויש בזה דעות שונות ומבואר בנו"כ הרמב"ם שם. .
(שם מ"ג א׳)
2בכל מושבותיכם. תניא, יכול יצא אדם חובת מצה בבכורים קעזכגון כהן שהביאו לו חטים בכורים בירושלים. ת"ל בכל מושבותיכם תאכלו מצות, מצה הנאכלת בכל מושבות, יצאו בכורים שאין נאכלין בכל מושבות אלא בירושלים, יכול שאני מוציא אף מעשר שני, ת"ל מצות מצות ריבה קעחדדי היה לכתוב הלשון בכל מושבותיכם בסמיכות לעיל במצוה אכילת מצה שבעת ימים מצות תאכלו בכל מושבותיכם, ומדקבע ללשון זה מאמר מיוחד דריש שהחליט שבכל אופן יאכלו מצות בכל המושבות אף כי לפעמים אין מין לחם זה נאכל בכל המושבות כמו מעשר שני שנאכל רק בירושלים. ומפרש בגמרא מה ראית להוציא בכורים ולרבות מעש"ש, מרבה אני מעש"ש שיש לו היתר בכל מושבות כגון כשנטמא אז פודין אותו ואוכלין אותו בכל מקום, ומוציא אני את הבכורים שאין להם היתר לעולם בחוץ לירושלים.
ועיין בסוגיין ל"ח א' מבואר לדברי ר' מאיר דס"ל מעש"ש ממון גבוה הוא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, משום דבעינן במצה לכם משלכם, ולדברי חכמים דמעש"ש ממון בעלים הוא אדם יוצא בה י"ח, ופסק הרמב"ם בפ"ו ה"ח ממצה כחכמים, ותמהו המפרשים דבעלמא פסק כר"מ דמעש"ש ממון גבוה וא"כ הו"ל לפסוק כאן דאין יוצאין במעשר שני, עיי"ש שנדחקו בישוב הענין.
ולי נראה פשוט דפסק כן משום דהדרשה שלפנינו מרבה ביחוד מעש"ש ואין זה ענין כלל למה דקיי"ל בעלמא מעש"ש ממון גבוה הוא, אחרי דבענין זה בפירוש רבתה התורה להיתר, ודו"ק. .
(שם ל"ו ב׳)
3בכל מושבותיכם. מושב דכתבה רחמנא במצה למה לי קעטר"ל מהיכי תיתא הו"א דאינו נוהג בכל מושבות דהא מצוה זו אינה חובת קרקע שתהיה תלויה בארץ. , ס"ד אמינא הואיל וכתיב (פ׳ בהעלותך) על מצות ומרורים יאכלהו, בזמן דאיכא פסח אין ובזמן דליכא פסח לא, קמ"ל בכל מושבותיכם תאכלו מצות קפוכתבו התוס' אע"פ דילפינן דמצה בזה"ז דאורייתא מדכתיב בערב תאכלו מצות [עיין לעיל בפסוק י"ח], י"ל דפסוק אחד צריך לחוץ לארץ בזמן שביהמ"ק קיים, ופסוק אחד לחו"ל בזמן שאין ביהמ"ק קיים. ודע דבגמרא איתא הלשון מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור ל"ל, ולענ"ד נראה דמרור ט"ס הוא או אשיגרא דלישנא, משום דבאמת מרור בזה"ז דרבנן כמבואר לפנינו לעיל בפסוק ח' בדרשה על מרורים יאכלהו. .
(קדושין ל"ז ב׳)
4תאכלו מצות. הכהנים יוצאים בחלה ובתרומה, פשיטא, מהו דתימא, מצה השוה לכל אדם בעינן, ת"ל מצות מצות ריבה קפאר"ל אף דחלה ותרומה אין ראויין לזר. ובטעם הרבוי מצות מצות עיין מש"כ בדרשה הבאה. .
(פסחים ל"ה ב׳)
5תאכלו מצות. ת"ר, תאכלו מצות לחם עוני (פ׳ ראה), יכול שאין יוצאין אלא בפת הדראה קפבפת קיבר שניטל הדרה ממנה, ויתכן דהוא מלשון והיו לדראון, כלומר תעוב ומשומם. ת"ל מצות מצות ריבה אפילו כמצת שלמה קפגכלומר אפילו סולת נקיה ומתובלת בתבלין כמצות שלמה שהיה מעונג. ובאור הענין מצות מצות ריבה, נראה הכונה דהלשון תאכלו מצות כתיב כ"פ בתורה, והלשון לחם עוני כתיב רק פעם אחת ולכן דין הוא למעט רק דבר אחד מלחם עוני, כבסמוך, ולרבות הרבה דברים מלשון מצות הכולל הכל. ובזה מיושבת קושיית הצל"ח שהקשה דהא כבר דריש הלשון תאכלו מצות לרבוי אחר [ע' בדרשה הקודמת] ואיך דריש כאן רבוי זה, ולפי מש"כ הענין מבואר, דכיון דהלשון מצות כתיב כ"פ בתורה לכן דרשינן לרבויי כמה ענינים. , א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לחלוט ולאשישה קפדחלוט הוא עיסה שבלילתה רכה וחולטין אותה ואח"כ אופין אותה בתנור דחשיבות הוא. ובירושלמי פסחים פ"ב ה"ד קורא לזה פת סורסין וענינו שר וחשוב, ואשישה היא גלוסקא גדולה שהיא דרך כבוד וגדולה ובעינן לחם עוני.
וצריך באור כיון דיש רבוי אחד ומעוט אחד, א"כ מה ראה למעט חלוט ואשישה ולרבות פת סולת ולא איפכא, ונראה ע"פ מ"ד בפסחים ל"ז ב' יכול יהיה חלוט חייב בחלה ת"ל בחלה לחם, ור"ל משום דסתם לחם אין דרכו בחליטה [כלומר שיהיה מבושל קודם אפייתו], ולכן יותר ראוי למעט חלוט מלחם עוני, כיון דאינו בכלל לחם, ואולי גם סתם לחם אין דרכו לעשותו אשישות וממעטינן גם את זה, ודו"ק. .
(שם ל"ו ב׳)