לא תטה משפט אביונך. א"ר אבהו, עשרה דברים בין דיני ממונות לדיני נפשות וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה מבאלו העשרה דברים מנויים במשנה א' פ"ד דסנהדרין, וטעם כולם משום דהם מטים יותר לזכות הנדון, וזה שייך רק בדיני נפשות, משא"כ בד"מ דשני צדדים הם, ומה שזכות לזה חובה לזה, ואין נוהגים גם במשפט שור הנסקל מטעם דמפרש, חוץ מפרט זה שנדון בכ"ג דיינים, והוא מגזה"כ דכתיב לעיל בפרשה השור יסקל וגם בעליו יומת, ודרשינן כמיתת בעלים כך מיתת השור, מה בעלים בכ"ג אף השור בכ"ג כמבואר שם במקומו (כ"א כ"ט). ומה שהוקש דוקא לפרט זה ולא לשארי פרטים, הוא משום דכך הסברא נותנת, מפני שדבר זה עיקר הדין ותחלתו אבל כולהו אינך להצלה אתו ואין לנו להטפל הרבה לחפש זכות לשור המזיק אלא מוטב לקיים בו ובערת הרע מקרבך, ולעיל בפסוק הנזכר בארנו הדבר יותר בארוכה, יעו"ש וצרף לכאן, ועיין באות הסמוך. , דאמר קרא לא תטה משפט אביונך בריבו, משפט אביונך אי אתה מטה אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל מגפירש"י לא תטה לרעה ע"פ אחד אבל אתה מטה לחובה דין השור ע"פ אחד, ומהכא גמיר לכולהו מעלות דלא נהיגי חוץ מכ"ג, עכ"ל. ועיין מש"כ השייך לזה באות הקודם, וכלל דבריו מיוסדים על הדרשה דלעיל בפסוק ב' לא תהיה אחרי רבים לרעות, לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, הטייתך לטובה ע"פ אחד, הטייתך לרעה ע"פ שנים, אבל צ"ע דענין זה מאן דכר שמיה בפסוק זה, ונראה דמפרש בכונת הגמרא דמדייק בכלל ענין הכתוב דאין לומר דבא להורות שלא לנטות לזכות לאביון בשביל עניותו, דזה כבר כתיב לעיל ודל לא תהדר בריבו, ולכן דריש להיפך שבא לרמז שלא תהיה נוטה לחובה לעני ע"פ אחד אלא ע"פ שנים, אמנם אחרי דגם זה מיותר, דהא לא רק בעני כן אלא גם בכל אדם כמבואר בפסוק הנ"ל לא תהיה אחרי רבים לרעות, לכן דריש שבא לרמז דבר שלילה השייך רק באביון, והיינו שע"פ תוצאת דין זה יעני זה הנדון כגון אם נהרוג את שורו בכ"ז מטין בו לחובה ע"פ אחד מטעם ובערת הרע וכמש"כ רש"י, ודו"ק. .
(סנהדרין ל"ו ב׳)
(סנהדרין ל"ו ב׳)