1מדבר שקר תרחק. ת"ר, מניין לדיין שלא יעשה סניגורין לדבריו, ת"ל מדבר שקר תרחק מופירש"י אם חושש ונראה לו שטעה בדין ובוש לחזור מדבריו לא יחזיק דבריו להביא להם ראיות, עכ"ל, והרמב"ם פירש בענין אחר, וכבר כתבנו לעיל בפסוק עד האלהים יבא דבר שניהם (כ"ב ח', אות קי"ז) בארוכה מה שנראה לנו בבאור דרשה זו, יעו"ש וצרף לכאן. .
(שבועות ל׳ ב׳)
2מדבר שקר תרחק. ת"ר, מניין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו, ת"ל מדבר שקר תרחק מזהטעם פשוט כדי שלא ישא ויתן עמו ויטהו מדרך האמת. .
(שם שם)
3מדבר שקר תרחק. ת"ר, מניין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרפו עמו, ת"ל מדבר שקר תרחק מחלפירש"י הוי הרבותא אע"פ שהדין והעדות בתכליתם אמת, בכ"ז אסור להצטרף עם רשע, אך צ"ע דהא זה ילפינן כבר מן אל תשת ידך עם רשע (פסוק א') כמבואר שם, ולכן נראה דהכונה היא לאשמעינן דאע"פ שאין רשעתם ידועה לכל רק לדיין זה ולעד זה ג"כ אסור להם להצטרף עמהם, וזה לא היינו יודעים מפסוק אל תשת ידך עם רשע, דהו"א דרק עם רשע מפורסם אסור קמ"ל.
וכתב מהרש"א וז"ל, ויש לדקדק בשלמא בדיין אפשר שיטעהו לפסוק שלא כדין, אבל בעד כיון שהוא יודע שהאמת כן הוא למה לא יעיד, עכ"ל. אבל לדעתי לא קשה כלל משום דהא דאסור להצטרף עם רשע אין הכונה שיכבוש הכשר עדותו ולא יעיד כלל, אלא שלא יאמר אני וחברי ראינו או ידענו בדבר זה, אלא יעיד לעצמו, וכ"כ הסמ"ג וכלבו ריש הלכות עדות, ובאמת כן מורה לשון צירוף שרק להצטרף עמו להגיד ביחד אסור, אבל לעצמו מחויב להגיד, ולפי"ז הלא אינו מונע עצמו כלל מהגדת העדות. וע"ע מש"כ השייך לענין זה לעיל בפסוק אל תשת ידך עם רשע אות י"א. .
(שם שם)
4מדבר שקר תרחק. ת"ר, מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה מטשלמד מתוך דברי העדים שאין עדותם אמת, או שנראה לו שבעל דין זה רמאי והטעה את העדים אע"פ שכשרים הם ולתומם יגידו, וכדומה, שמכיר ערמומיות בדברי הבעלי דינים שא"א לעמוד על אמתת הדין. שלא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים, ת"ל מדבר שקר תרחק נקולר ענינו שלשלת העון, כלומר יהא העון תלוי בהעדים. וברמב"ם פכ"ד ה"ג מסנהדרין איתא בזה שיסלק עצמו הדיין מדין זה וידון אותם מי שלבו שלם בדבר והדברים מסורים ללב והכתוב אומר כי המשפט לאלהים הוא, עכ"ל, ופרשו המפרשים דכונתו שידון אותם דיין אחר שלבו שלם בדבר ואסור לפגוע בכבוד אחד הדיינים, לא בראשון שנסתלק מן הדין ולא בשני שנזדקק להדין, כי דברים אלו מסורין ללב, ויש מי שלבו נוקפו ויש מי שלבו שלם בדבר והדיין יודע מה הוא עושה כי המשפט לאלהים הוא, ע"כ, [עיין במפרשי הטור חו"מ סי' ט"ו].
אבל לדעתי אין דברי הרמב"ם סובלים פירוש זה, ואין דרכו של הרמב"ם בכלל לבא ברמזים כאלה, והו"ל לפרש דבריו, ולכן נראה דכונת דבריו כמש"כ הטור חו"מ סי' ט"ו בענין זה שיסלק עצמו הדיין וידון אוחם מלכו של עולם, כלומר הקב"ה, וכונת הלשון וידון אותם מי שלבו שלם בדבר הוא תאר להקב"ה, והסביר הדבר מפני שהדברים מסורים ללב וא"א לבן אדם לעמוד עליהם ומתקיים בזה כי המשפט לאלהים הוא, והמפרשים עשו מחלוקת בדברי הרמב"ם והטור בענין זה, ולדעתנו נראה ברור דתאומים הם דבריהם, ובאמת איתא בשו"ת הרא"ש ח"ג כלל ס"ח שכשהיה רואה באומדנא דמוכח שהדין היה מרומה היה אומר שאין לשום דיין מישראל להשתדל בדין זה, והיה נותן כתב זה ביד הנתבע, ומבואר שמפרש דברי הרמב"ם כמש"כ, ודו"ק. והנה אע"פ שעדיין אפשר להעמיס בדוחק כונת לשון הרמב"ם כמו שפירשו המפרשים, אך בפירושנו אנו הננו מרויחים למעט מחלוקת בין הפוסקים, וגם הסברא נותנת, שאם היתה כונת הרמב"ם שידון דיין אחר לא היה הרא"ש כותב בהחלט ובכתב גלוי למרות דעתיה ופסקי' של הרמב"ם. .
(שם ל"א א׳)
5מדבר שקר תרחק. ת"ר, מניין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר מניין שלא ישתוק, ת"ל מדבר שקר תרחק נאהוא הדין כששניהם עשירים, ולרבותא נקט זכות לעני אע"פ דיש בזה כבוד רבו וגם מורא העשיר, בכ"ז יבליג על שניהם ולא ישתוק. וכתבו התוס' וז"ל, בפ"ק דסנהדרין ו' ב' נפקא לן מלא תגורו מפני איש (פ' דברים) וכן דרך הש"ס בכמה דוכתין, עכ"ל. וכונתם דדרך הש"ס להסמיך ענין אחד על פסוקים שונים.
אמנם לולא דבריהם היה נראה לדעתי דכונות שונות בהלמודים משני הפסוקים, דמפסוק זה שלפנינו אינו מוכרח דמחויב לסתור הדין אלא שצריך להתרחק מלהיות כמסייע, כמשמעות פשטות הלשון מדבר שקר תרחק, והיינו רק הרחקה ותו לא [ומ"ש מניין שלא ישתוק הוא אליבא דאמת דקיי"ל שצריך גם לסתור הדין], משא"כ מפסוק לא תגורו מבואר שמחויב גם לסתור, ודו"ק. .
(שבועות ל"א א׳)
6מדבר שקר תרחק. ת"ר, מניין לתלמיד שרואה את רבו טועה בדין שלא יאמר אמתין לו ער שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי, ת"ל מדבר שקר תרחק נבועיין בחו"מ סי' ט' ס"ח דצריך שיאמר לו דרך כבוד, רבי, כך וכך למדתני. .
(שם שם)
7מדבר שקר תרחק. ת"ר, מניין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, תא אתה וקום התם ולא תימא מידי, דהא לא מפקת מפומך שיקרא, אפילו הכי אמור, ת"ל מדבר שקר תרחק נגר"ל לא מבעי שאסור לו להצטרף עמו ממש בעדות, דהלא כתיב מפורש (פ' יתרו) לא תענה ברעך עד שקר אלא אפי' בכהאי גונא שרק יעמוד שם ולא יגיד מאומה, ויהיה זה רק לתועלת שיחשב בעל דינו שיש לו שני עדים ומתוך כך יודה על האמת ג"כ אסור משום מדבר שקר תרחק. .
(שם שם)
8מדבר שקר תרחק. ת"ר, מניין לנושה בחבירו מנה שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, ת"ל מדבר שקר תרחק נדכי יש דברים כאלה שאין נשבעין עליהם רק ע"י גלגול כגון קרקעות ועבדים ושטרות [עיין בפרשה הקודמת ר"פ ו']. .
(שם שם)
9מדבר שקר תרחק. ת"ר, מניין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בב"ד ואודה לו חוץ לב"ד כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר, ת"ל מדבר שקר תרחק נהוכתבו התוס' הא דיירא מגלגול שבועה זו יותר משבועה זו שתובעו עתה, איירי כגון שאין לו עתה לפרוע כל מה שיגלגל עליו, כגון שחייב לו הרבה ממקום אחר וסבר אכפור גם בזה ואשתמיטנא עד דלהוי לי זוזי כנגד כל החוב ופרענא ליה, עכ"ל. אבל לולא דבריהם י"ל דהכונה שיירא שלא ישביענו על זה וגם יגלגל עליו שבועה ממקום אחר, והיינו שיירא משניהם. ועיין ברי"ף ורא"ש הגירסא שלא אתחייב לו שבועה ויגלגל עלי שבועה ממקום אחר, וכן הגירסא בש"ס כ"י, וגירסא זו מורה כפירושנו. .
(שם שם)
10מדבר שקר תרחק. ת"ר, מניין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלקו, ת"ל מדבר שקר תרחק נור"ל אף דהתביעה בכלל אמת, דאל"ה לא שייך האזהרה מן מדבר שקר תרחק, דהא גזלנים הם. .
(שם שם)
11מדבר שקר תרחק. ת"ר, מניין לשנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש אצטלא בת מאה מנה, שאומרים לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך, ת"ל מדבר שקר תרחק נזהענין בכלל תמוה בעיני, כי היתכן שתצוה התורה על איש נכבד שדרכו ללבוש בגדי כבוד שילבוש סמרטוטין ויהיה לחוכא וטלולא, ודרכי התורה כבוד ושלום, ולבד זה מה תועלת יש בזה, כי הלא אם מכירים אותו ב"ד לאדם מכובד הלא יכבדוהו גם בלבשו בגדים פחותים, וכמ"ש בשבת קמ"ה ב' במתא שמאי, ופירש"י בעירי איני צריך להתכבד [בבגדים] אלא בשמי שאני ניכר בו, עכ"ל.
ולכן לדעתי נראה דאיירי כאן בשני אנשים ששניהם אינם ניכרין לב"ד, ורק אחד בא בבגדי כבוד ואחד בבגדים פחותים, ויש לחוש שבמכוון הלביש בגדי כבוד כדי שיכבדוהו, אז אומרים לו או הלבש אותו כמותך או לבוש אתה כמותו, וכן האיש שנודע לב"ד שאין דרכו ללבוש בגדים מכובדים כמו שלובש עתה, ומוכח שבמכוון עשה כן כדי שיתכבד אומרים לו ג"כ כזה. והנה זה דבר חדש שהסברא מחייבת כן, אבל כל הפוסקים לא הבינו כן, ופירשו דאיירי בכל האנשים, וצע"ג. .
(שם שם)
12מדבר שקר תרחק. ת"ר, מניין לדיין שלא ישבע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, וכן מניין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, ת"ל מדבר שקר תרחק נחעיין מש"כ לעיל בריש פסוק א' בדרשה לא תשא שמע שוא בדין כזה. [שבועית ל"א א'].
13מדבר שקר תרחק. תניא, ר׳ נתן אומר, מדבר שקר תרחק זו אזהרה לפרוש מן המינות, וכן הוא אומר (קהלת ז׳:כ״ו) ומוצא אני מר ממות וגו׳ נטבכלל לא נתבאר הענין, ויותר מזה הראיה מפסוק דקהלת שמביא. וראיתי במ"ר שם דריש ומוצא אני מר ממות את האשה וגו' טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה דקאי על המינות שדומה לאשה שצודה את נפש האדם, ודרשו עוד, טוב – זה ר' נתן, וחוטא – זה תלמידו, וכנראה מכוונת דרשה זו לאיזה מאורע שאירעה לר' נתן עם תלמיד מין שהיה לו, וחסרה לנו פרטי זה המאורע, ובמ"ר קהלת פ"א איתא שתלמיד אחד של ר' יונתן ברח למינים, ואולו צ"ל של ר' נתן, ולפי"ז תתפרש כונת המכילתא בדרשה זו וגם הראיה מהפסוק שמביא כי סמך על סופו ועל פי דרשת המ"ר שהבאנו, וזה ברור. ויתכן שע"פ אותה המאורע היה רגיל ר' נתן לדרוש בזהירות מן המינות, וסמך זה על איזה לשונות התורה, וגם כאן סמך אזהרה זו על זה הפסוק מדבר שקר תרחק, כי כלפי זה שאמונה אמתית שרשה ויסודה אמת מלשון אמון, הוי ההיפך מאמונת אמת דהיינו מינות נקראת שקר, וזהו מדבר שקר תרחק. .
(מכילתא)
14ונקי וצדיק אל תהרג. ת"ר, מניין ליוצא בב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו, ת"ל נקי אל תהרג. ומניין ליוצא בב"ד זבאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו, ת"ל צדיק אל תהרג ספירש"י נקי משמע מן החטא, ואע"פ שנתחייב בדין, וצדיק משמע שנצטדק בדין ואע"פ שאינו נקי מן החטא, עכ"ל. ובאור הדברים עפ"י מש"כ חכמי הלשון שהבדל המובן בין נקי וצדיק, דנקי הוא בהשקף על עצמו שהוא חף מפשע וצדיק הוא בהשקף על אחרים שאחרים מצדיקים אותו אף שהוא רשע בפני עצמו, ואע"פ דבכ"מ המובן צדיק צדיק ממש אך לשון זה יונח גם באופן המבואר. ובספרי ר"פ שופטים יליף זה מפסוק צדק צדק תרדוף. .
(סנהדרין ל"ג ב׳)
15ונקי וצדיק אל תהרג. היה אחד מעידו שעבד לחמה ואחד שעבד ללבנה, יכול יצטרפו זה עם זה, ת"ל ונקי וצדיק אל תהרג סאר"ל מי שהוא נקי וצדיק ע"פ דין תורה שאמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר שתהיה עדות שניהם מכוונת בכל דבר, משא"כ כשזה אומר שעבד לחמה וזה אומר ללבנה. .
(מכילתא)
16ונקי וצדיק אל תהרג. תניא, הרי שהיה רודף אחר חבירו להרגו וסייף בידו והתרו בו והעלימו עדים עיניהם ואח"כ מצאו הרוג מפרפר וסייף מנטף דם ביד ההורג, יכול יהא חייב, ת"ל ונקי וצדיק אל תהרג סבגם זה רומז למש"כ לעיל דהפי' נקי וצדיק מי שהוא נקי ע"פ דין תורה, וה"נ ע"פ דין תורה בעינן שיהיו עדים רואים ראיה ממשית ולא ע"פ אומדנא, והסברא בזה שלא התירה התורה לדון אפי' ע"פ אומדנא מוכחת כזו, נראה משום דבכל דבר ומציאות יש גדרים קרוב לאפשר ורחוק מאפשר, רחוק הרבה ורחוק מעט, קרוב הרבה וקרוב מעט, ואילו התירה התורה בגדר קרוב מאד, היינו דנין גם בגדר קצת רחוק מזה, אחרי שא"א להגביל ולצמצם תחום הדבר וכה היה הדבר מסור לכל דיין, וא"כ היה באפשר להרוג אדם במעט אומד לפי דמיון הדיין ושקול דעתו, לכן החליטה התורה לחתך הדין אך ורק ע"פ עדים שראו ידיעה ברורה ומוחלטת.
ודע דלא רק בדיני נפשות לא אזלינן בתר אומדנא אלא גם בד"מ, ורק החלוק הוא שבד"מ א"צ לשאול את העדים אם אינם מעידים ע"פ האומד ובד"נ צריך לשאלם על זה. ועוד כתבנו מענין זה בפ' שופטים בפסוק ע"פ שנים עדים יומת המת, יעו"ש ובדרשה הבאה, ועי' בשבועות ל"ד א'. .
(שם)
17כי לא אצדיק רשע. יכול אם צדק בדינך יצדק בדיני, ת"ל כי לא אצדיק רשע סגנסמך על הדרשות הקודמות שאין לסמוך על כל אומדנא אע"פ שנראה ברור שהוא חייב, ועל זה אמר כאן, כי אעפ"כ, כלומר אע"פ שבידי אדם א"א לעשות בו דין מפני חוסר עדים ברורים וכדומה, אבל בכ"ז בדיני שמים יעשה בו דין, וכמ"ש בסנהדרין ל"ז ב' באחד שנראה ע"פ אומדנא דמוכח שהרג את הנפש ולא היה באפשר להרגו מפני חוסר עדים, ובא נחש והכישו ומת, ואמרו שם בזה מיום שחרב ביהמ"ק אע"פ שבטלו ד' מיתות דין ד' מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו וכו', וגם בכהאי גונא לא בטלו דין ארבע מיתות, כלומר פורעניות בידי שמים. הדומה למיתה שנתחייב בה בידי אדם, ובזה הדרשה מבוארת. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ג)