1איש איש. ת"ר, איש, מה ת"ל איש איש, לרבות את העובדי כוכבים שמצוים על העריות כישראל טוומפרש בגמרא דאצטריך לרבות בעריות ישראל, כי בעריות דידהו ילפינן חיובם מפסוק ויצו ה' אלהים על האדם (פ' בראשית) כמבואר לפנינו שם, והרבוי בא לרבות כגון נערה המאורסה או נכנסה לחופה ולא נבעלה, דלדידהו לית להו, דיינינן להו בדיני דידן.
.
(סנהדרין נ"ז ב')
2שאר בשרו. עיין לקמן בדרשה בפסוק י'.
3לא תקרבו. מה ת"ל טזר"ל דהו"ל לכתוב בכל שאר בשרו לא יגלה ערוה [או לא תגלו].
, לפי שנאמר איש, אין לי אלא איש שמוזהר, אשה שמוזהרת מניין, ת"ל לא תקרבו יזר"ל דאי הוה כתב בפעל גלוי הו"א שאין האשה מוזהרת על זה, יען דרק האיש הוא המגלה ולא האשה, ולכן כתב לא תקרבו, דלשון כזה כולל צווי על שניהם שלא יקרבו איש אל אשה ואשה אל איש לתכלית גלוי ערוה.
.
(תו"כ)
4לא תקרבו. מכאן אמרו חכמים יחעי' בסוגיא דקדושין פ' ופ"א ב'.
אל יתיחד אדם עם הנשים בפונדק אפילו עם אחותו ועם בתו ולא ילך ולא יספר עם אשה בשוק ואפילו עם אשתו מפני טענת הבריות יטפשוט דכל זה הוא על דרך הצניעות והמוסר להתרחק מלזות שפתים וכמו שסיים מפני טענת הבריות, ובאבות דרבי נתן מסיים עוד הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ודריש כן על דרך אסמכתא בעלמא מדלא כתיב בקצור לא תגלו ערותן, ומדכתיב לא תקרבו דריש שגם יתרחק מהן במקום שאפשר לחוש ללעז ורינון.
והנה בקדושין פ' ב' מחלוקת החכמים אם מותר לאדם להתייחד עם אחותו, וקיי"ל כמ"ד דאסור, ולפי זה קשה מה שכלל כאן יחוד אחותו בין היחודים שמדינא מותרים ורק מפני טענת הבריות ומשום הרחק מן הכיעור. וצ"ע שלא הביא זה המ"ד דמותר להתייחד עם אחותו ראיה מלשון ברייתא זו.
.
(אדר"ן פ"ב)
5לא תקרבו לגלות. תניא, אין לי אלא שלא יגלו, מניין שלא יקרבו, ת"ל לא תקרבו ככתב הרמב"ם פ' כ"א ה"א מאס"ב, כל הבא על ערוה מן העריות או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאים לידי גילוי ערוה, עכ"ל. ונראה שהוא מפרש דדרשה זו שלפנינו דרשה גמורה היא ולא אסמכתא, ולכן לוקה מה"ת, [וכרת אין בזה כדילפינן לקמן פ' כ"ט], ואע"ג דבשבת י"ג א' א"ר פדת לא אסרה תורה אלא קורבה של גילוי עריות בלבד, לא קיי"ל כותיה, כמבואר בסוגיא שם דעולא פליג עליה.
אבל הרמב"ן בסה"מ מצות ל"ת שנ"ג הרבה לדחות דעת הרמב"ם והוכיח דדרשה זו שלפנינו אסמכתא בעלמא היא ואינה מדינא, וחיליה מהא דלשון קריבה לאשה יאמר על הביאה, כמו ואקרב אליה, אל תגשו אל אשה, וכו', יעו"ש. ואני תמה, דהתם הלא לא כתיב עוד תוספת מלה המורה על הביאה, רק קירוב והגשה לבד, והוא מפני שכתבה התורה בלשון נקיה, משא"כ דרשת התו"כ מכפל הלשון לא תקרבו לגלות, כמבואר לפנינו, וא"כ בכאן הלשון קירוב מורה על קירוב ולא על ביאה, דאל"ה היה די לכתוב לא תגלו, וחדוש בעיני על מליצי דעת הרמב"ם נגד טענות הרמב"ן שלא עמדו נגד טענה זו כמש"כ.
עוד הביא הרמב"ן ראיה לדעתו דדרשה זו הוי אסמכתא מאגדה דשבת י"ג ב' תנא דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד שמת בחצי ימיו והיתה אשתו שואלת בעלי ששנה הרבה מפני מה מת בחצי ימיו ואמרתי לה בתי, בימי ליבוניך מהו אצלך, אמרה לי אכל עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר, ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שאמרה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, ע"כ. ומזה הוכיח רמב"ן דאי ס"ד דענין קירוב הוא איסור מדאורייתא ממש, הרי לא שייך בזה הלשון שלא נשא פנים לתורה, אלא הול"ל שעבר על דברי תורה, דנשיאת פנים שייך רק על גדר וסייג.
ואני אומר דדברי חכמים כדרבונות מצורפים ועמוקים מאוד במ"ש הלשון שלא נשא פנים לתורה, ע"פ המבואר באדר"ן פ"ב איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה בנדה יכול יחבקנה וכו' וישן עמה ת"ל לא תקרב, יעו"ש. הרי מבואר מפורש דבאמת מה שאסרה התורה קירוב בשר בנדה אינו מפני שהקירוב בעצמו איסור אלא רק משום סייג והרגל דבר, אבל עכ"פ האיסור קירוב הוא איסור מדאורייתא ממש, וענין הנשיאת פנים לתורה הוא שלא חשש לטעם התורה שאסרה זה כדי שלא יבא להרגל דבר, והוא חשב שלא יבא לזה וכמו דמצינו בשלמה שאמר אני ארבה נשים ולא אסור וכו', הנה אע"פ שאיסור הרבוי נשים מפורש בתורה שהוא משום סייג וגדר, מ"מ הוי האיסור איסור ממש מדאורייתא, וה"נ כן, וזה ברור לדעתנו.
עתה נביא ראיה מכרחת לדעת הרמב"ם דדרשה זו גמורה היא ולא אסמכתא מהא דאיתא בתו"כ לקמן פסוק כ"ט ונכרתו הנפשות העושות, מה ת"ל העושות [כיון דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה א"כ הול"ל ונכרתו הנפשות], שיכול לפי שנאמר לא תקרבו לגלות, יכול יהיו חיבים כרת גם על הקריבה ת"ל העושות ולא הקריבות, ע"כ. הרי מבואר מפורש דהתו"כ גופיה ס"ל דדרשה זו שלפנינו היא עקרית וגמורה ולא אסמכתא, דאי הוי אסמכתא בעלמא לא שייך לדייק יכול על הקריבה יהיו חייבים כרת, אחרי דעיקר ענין קריבה אינו מדאורייתא לדעת הרמב"ן, וגם לשון העושות יהיה מיותר לפי"ז, אבל לדעת הרמב"ם הכל ניחא ומבואר בפשיטות, ודו"ק.
וממוצא דבר תראה טעם השמטתנו בפנים את דרשת ר' פדת בשבת י"ג א' לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה, יען כי כפי שביארנו דרשה זו שלא כהלכה.
.
(תו"כ)