1לא תכירו פנים. מהו לא תכירו, ר' יהודה אמר לא תכירהו, ר' אלעזר אומר, לא תנכרהו כאכלומר אם הוא אוהבך ובא לפניך לדין לא תכירהו יותר מדאי, היינו שלא תראה לו אותות אהבה והתקרבות, ואם הוא שונאך לא תראה לו כנכרי, שלא תראה לו אותות שנאה, ורש"י פירש לא תנכרהו אם הוא שונאך לא תעשה לו כנכרי לחייבו, עכ"ל. וקצת תימא הווא בעיני, דאם יחייבו שלא כדין מחמת שנאה הלא רשע הוא, ועל זה יש לאו מיוחד מהטיית דין כמבואר בפ' משפטים, וכאן האזהרה היא רק על הנהגת יושר המדות בדין, ולכן נראה כמש"כ, וטעם האיסור מהכרת אהבה או שנאה נראה פשוט שלא יסתתם בעל דינו כשרואה שהדיין נראה לבעל דינו כאוהב יותר מדאי, וכן להיפך כשרואה בעל דין שהדיין מראה לו אותות הרחקה ושנאה יסתתמו טענותיו.
אך צ"ע בכלל דרשה זו, דהא קיי"ל אוהב ושונא פסולין לדון וא"כ איך יצוייר שיראה לו אהבה או שנאה. ונראה ע"פ מש"כ הרמ"א בתו"מ סי' ז' ס"ז דכל שאינו אוהבו או שונאו ממש מותר לו לדון, וראיה מהא דקיי"ל זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ובודאי כל אחד בורר אוהבו, ובאופן כזה צריך להזהר שלא יראה אותות אהבה או שנאה לאחד הבע"ד כמבואר.
.
(סנהדרין ז' ב')
2לא תכירו פנים. זה הממונה להושיב דיינים, שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גבור, איש פלוני יודע בכל לשון, אושיבנו דיין, נמצאת שאתה מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע, ומעלה עליו הכתוב כאלו הכיר פנים בדין כבועוד איתא בספרי שמא תאמר פלוני הלוני ממון אושיבנו דיין. והרמב"ם בהעתקתו דרשת הספרי שלפנינו השמיט פרט זה, ונראה בדעתו משום דהמעמיד דיין בשביל ממון יש בו איסור אחר מהא דלא תעשון אתי אלהי כסף, אלהים [דיינים] הבאים בשביל כסף, כמבואר לפנינו ס"פ יתרו שם.
[ספרי].
3כקטן כגדול. מהו כקטן כגדול, אמר ריש לקיש, לומר לך, שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מנה, למאי הלכתא, אילימא לעיוני ביה ומפסקי, פשיטא, אלא שאם קדם תקדמנו כגמפרש דהלשון כקטן כגדול קיצור לשון הוא, וכמו שאומר כדבר קטן כדבר גדול כמש"כ בפ' יתרו את הדבר הגדול ואת הדבר הקטן. ומה דלא ניחא ליה לפרש כקטן כגדול דקאי על בעלי דינים, אדם קטן במעלה וגדול במעלה, יען דעל זה יש דרש מיוחד בפ' משפטים בפסוק מדבר שקר תרחק כמבואר לפנינו שם, וגם בסמוך נאמר ביחוד לא תגורו מפני איש.
.
(סנהדרין ח' א')
4לא תגורו. תניא, שנים שבאו לדין אחד רך ואחד קשה ושמעת דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה, מניין שאי אתה יכול לומר להם איני נזקק לכם, ת"ל לא תגורו מפני איש כדאבל קודם ששמע דבריהם או קודם שיודע עוד להיכן הדין נוטה מותר לו לומר איני נזקק לכם, ומפרשי בגמרא הטעם דשמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו להדיין. ולא נתבאר טעם החילוק בין קודם ששמע את דבריהם או קודם שיודע להיכן הדין נוטה או אח"כ.
ונראה ע"פ מש"כ לעיל בפסוק הקודם בדרשה ושפטתם צדק דמ"ע על הדיינים לדון, והסברא נוטה דמצוה זו שייכא רק מששומע דברי הבע"ד או משיודע להיכן הדין נוטה, דאז מחויב להגיד מה שיודע בדין התורה, וממילא שייך בזה הלאו דלא תגורו מפני איש, אבל קודם לזה אינו מחויב להזדקק עצמו ולבא לידי חיוב זה, וכמו דקיי"ל במצות ציצית למ"ד דחובת בגד היא דאינו מחויב לעשות בגד של ארבע כנפות כדי להתחייב בציצית, ואפילו בדיין קבוע י"ל דעל מנת חשש רדיפה לא קיבל על עצמו חובתו זו.
ועם סברא כזו יש לבאר הענין מ"ש בבכורות כ"ט א' הנוטל שכר לדון דיניו בטלים, וכמה יגיעות יגעו הראשונים והאחרונים ליישב המנהג שנוטלים הדיינים שכר משני הבע"ד. וכן מסידור גיטין וחליצה וכדומה, עיין ברמ"א לאה"ע סי' קנ"ד ס"א, [בסה"ג] וכמה סברות נאמרו בזה.
אבל לפי מש"כ הנה הא דהנוטל שכר לדון דיניו בטלים איירי רק כששמע הטענות ויודע פסק הדין, אבל הן אינו מחויב עצמו להזדקק עצמו לטענותיהם ולחקר הדין וסידור גט וכו', ואפי' בדיין קבוע זה שכרו עבור מה שמזדקק עצמו להביא עצמו לחיוב לדון ולהורות, ודו"ק.
.
(סנהדרין ו' ב')
5לא תגורו וגו'. תניא, ר' יהושע בן קרחה אומר, מניין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק ת"ל לא תגורו מפני איש כהנראה דמפרש איש מלשון רב ואדון וכמו אישי כהן גדול (יומא י"ח א'), וקאי על הרב, ור"ל אע"פ דבעלמא מצוה לחלק כבוד לרב, ואחד מפרטי הכבוד שלא לדבר בפניו [ע"ל ר"פ קדושים], בכ"ז במקום שנוגע להטיית דין אסור לו לאחוז במדת הכבוד זו אלא יגיד דעתו.
כך היה נראה לכאורה לפרש, ואמנם ממה שצייר באופן כזה שרואה זכות לעני וחובה לעשיר ולא גם להיפך, זכות לעשיר וחובה לעני, שגם באופן זה אסור לו לשתוק, י"ל דמפרש לא תגורו מפני איש דמכוין על העשיר שלא יהיה יירא ממנו כשמראה לו חובה, ועיין מש"כ בעניו זה בפ' משפטים בפסוק מדבר שקר תרחק.
ר' חנן אומר, לא תכניס דבריך מפני איש כומפרש הלשון לא תגורו מלשון אוגר בקיץ (משלי י׳:ה׳) מלשון כניסה ועצירה, והבאור כמש"כ באות הקודם.
.
(שם ו' ב', ז' א')
6כי המשפט לאלהים. תניא, א"ר חמא בר חנינא, לא דיין לרשעים שנוטלין ממון מזה ונותנין לזה שלא כדין, אלא שמטריחין אותי להחזיר הממון לבעליו כזנראה שמפרש כי המשפט לאלהים הוא שסוף דבר שחותם הקב"ה כפי אמתת הדין שנוטל מזה שזיכוהו שלא כדין ונותן לזה שחייבוהו שלא כדין. ועיין בחא"ג מש"כ בזה.
.
(שם ח' א')
7תקרבון אלי ושמעתיו. ואשמיעכם לא נאמר אלא ושמעתיו, אי גמירנא גמירנא, ואי לא – אזלינא וגמירנא כחבא לאפוקי ממ"ד אחד דעל לשון זה שאמר משה תקרבון אלי ושמעתיו שהוא לשון שררה נענש בענין טענת בנות צלפחד שנעלם ממנו דין נחלות כמש"כ בפ' פינחס ויקרב משה את משפטן לפני ה', ועל זה אמר דאין בזה לשון שררות, שהרי לא אמר ואשמיעכם אלא ושמעתיו, כדמפרש. ומה שלא נאמרה פרשת נחלות על ידו הוא מטעם אחר כמבואר לפנינו שם.
.
(שם שם)