ואצוה את שופטיכם. א"ר יוחנן, אזהרה לדיין כנגד מקל ורצועה תהא זריז יאכתב בחא"ג וז"ל, דקדק לומר בעת ההיא שבאותו הדור היה צריך לזירוז הזה על המקל ורצועה שהיו סרבנים ובעלי מריבה כמ"ש למעלה איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, שעל כן נתמנו השופטים אז, עכ"ל. ואין זה מבואר כלל, שהרי כמה וכמה מצות צוה משה אז בעת ההיא, וגם מ"ש שלכן נתמנו אז השופטים אינו מבואר, שהרי מצות מנוי דיינים היא מצוה לדורות, וכך סדר ישוב העולם דורש, וגם לא נתבאר בכלל מאי שייך זירוז על זה, והלא די היה לצותם שיהיה אתם אלו כלי הדיינים מקל ורצועה, וכמ"ש ר"פ משפטים ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים, מקל וסנדל ושיפורא, וגם קשה למה לא זירז, גם על יתר כלי הדיינים, סנדל ושופר, ובכלל אינו מבואר מניין למד ענין זירוז, ומהו לשון כנגד.
אבל האמת נראה באורו ע"פ מ"ד בפסיקתא רבתי פ' ל"ג, א"ר שבתי, צריך הדיין שיהא לפי המקל, לפי הרצועה, לפי מה שהוא, שלא יהא הוא חשוד והמקל והרצועה גדולים, והבאור הוא, שלא יהא משמש הדיין בהלקותו לרדות בו לצורך עצמו ושלא ילקה את מי שאינו יכול לסבול המלקות, וכמ"ש במ"ר דברים פ"ה, שופטים ושוטרים וכו' שיהיו המעשים [כלומר המעשים והמלקים] כנגד המקל והרצועה, ושלא יהא המכה צריך להלקות הוא, כלומר דכשילקה יותר מדאי או ברצועה יותר גדולה וכדומה הרי יתחייב הוא מלקות, וכמ"ש בספרי פ' תצא ארבעים יכנו לא יוסיף, שאם יוסיף עובר על ל"ת, ומבואר שם לפנינו דשני אופני הוספות מכוין שם, האחת על הוספה על מספר ארבעים, והשנית אם אמדוהו שא"א להכותן רק מספר פחות מארבעים צריך הדיין לדקדק שלא להוסיף על המספר המאומד, ודבר זה צריך זהירות וזריזות יתירה, ובעלמא אמרינן (קדושין כ"ט א') כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז.
ולכן דרשו כאן מלשון ואצוה את שופטיכם שציוה על זריזות הנהגתם בכלי הדיינים היינו במקל ורצועה שלא יוסיפו על המספר הדרוש והאומדנא הממעטת את המספר כמו שכתבתי, וזהו הלשון כנגד מקל ורצועה תהא זריז, כלומר שישוה הדיין עצמו אל המקל והרצועה שיהיה לפי ערך המוכה, כמו שכתוב, והלשון מכוון אל הלשון שבמ"ר, והענין אל הענין שבפסיקתא שהבאנו, וניחא גם מה שלא צוה על זריזות יתר כלי הדיינים כמו סנדל ושופר, יען דלא שייך בהו זירוז, כמבואר, ודו"ק. .
(סנהדרין ז' ב')
אבל האמת נראה באורו ע"פ מ"ד בפסיקתא רבתי פ' ל"ג, א"ר שבתי, צריך הדיין שיהא לפי המקל, לפי הרצועה, לפי מה שהוא, שלא יהא הוא חשוד והמקל והרצועה גדולים, והבאור הוא, שלא יהא משמש הדיין בהלקותו לרדות בו לצורך עצמו ושלא ילקה את מי שאינו יכול לסבול המלקות, וכמ"ש במ"ר דברים פ"ה, שופטים ושוטרים וכו' שיהיו המעשים [כלומר המעשים והמלקים] כנגד המקל והרצועה, ושלא יהא המכה צריך להלקות הוא, כלומר דכשילקה יותר מדאי או ברצועה יותר גדולה וכדומה הרי יתחייב הוא מלקות, וכמ"ש בספרי פ' תצא ארבעים יכנו לא יוסיף, שאם יוסיף עובר על ל"ת, ומבואר שם לפנינו דשני אופני הוספות מכוין שם, האחת על הוספה על מספר ארבעים, והשנית אם אמדוהו שא"א להכותן רק מספר פחות מארבעים צריך הדיין לדקדק שלא להוסיף על המספר המאומד, ודבר זה צריך זהירות וזריזות יתירה, ובעלמא אמרינן (קדושין כ"ט א') כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז.
ולכן דרשו כאן מלשון ואצוה את שופטיכם שציוה על זריזות הנהגתם בכלי הדיינים היינו במקל ורצועה שלא יוסיפו על המספר הדרוש והאומדנא הממעטת את המספר כמו שכתבתי, וזהו הלשון כנגד מקל ורצועה תהא זריז, כלומר שישוה הדיין עצמו אל המקל והרצועה שיהיה לפי ערך המוכה, כמו שכתוב, והלשון מכוון אל הלשון שבמ"ר, והענין אל הענין שבפסיקתא שהבאנו, וניחא גם מה שלא צוה על זריזות יתר כלי הדיינים כמו סנדל ושופר, יען דלא שייך בהו זירוז, כמבואר, ודו"ק. .
(סנהדרין ז' ב')