1וכי ישאל. ו׳ מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון [ללמד על שומר שכר בבעלים שהוא פטור ועל השואל בבעלים שפטור בגניבה ואבידה] קמדפירש"י עליון מתחתון גנבה ואבדה דשומר שכר מחיובא דשואל, מה שבורה ומתה דשואל בבעלים פטור אף חיובא דשומר שכר בבעלים פטור, ותחתון מעליון, מה ש"ש חייב בגנבה ואבדה שלא בבעלים אף שואל כן, ומה שומר שכר בבעלים פטור אף שואל כן, עכ"ל. ונראה דמש"כ דילפינן תחתון מעליון לענין חיוב שואל בגנבה ואבדה א"צ לזה, אחרי דאת זה אנו למדין ביחוד בק"ו משומר שכר, מה שו"ש שפטור בשבורה ומתה חייב בגנבה ואבדה, שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגנבה ואבדה, כמבואר לפנינו בסמוך בדרשה ונשבר או מת, וצ"ל דמה דנקט רש"י גם פרט זה הוא אגב למודי הפרטים האחרים. .
(ב"מ צ"ה א׳)
2מעם רעהו. מעם רעהו ולא רעהו עמו – שלם ישלם, הא רעהו עמו פטור קמההנה עיקר דין פטור שאילה בבעלים יתבאר בפסוק הסמוך, והכא אשמעינן דעיקר קפידא אשעת שאילה היא, שאם היה שאול לו בשעת שאלה אף כי לא בשעת שבירה ומיתה נקרא שאילה בבעלים, ומדייק כן מלשון מעם רעהו דמשמע לא רעהו עצמו נשאל לו, ועלה מסיק קרא שלם ישלם, אלמא דהעיקר היא שעת שאלה. , ומה ת"ל בעליו אין עמו ואם בעליו עמו, אי לאו הנך הו"א האי אורחא דקרא הוא קמור"ל אי לאו הנך דהדר ופריש מלתא טפי לא הוי מצינו למילף מעם רעהו ולא רעהו עצמו דאיכא למימר אורחיה דקרא דמשתעי הכי, ולא שנא בבעלים ולא שנא בלא בעלים חייב, והשתא דגלי סיפא דבבעלים פטור ואחד מינייהו קאי פטור ולא על חבירתה ילפינן מיניה גלוי מלתא דאשעת שאלה קפיד, ובסמוך עוד יתבאר מענין זה. .
(ב"מ צ"ו א׳)
3מעם רעהו. מגיד שאינו חייב עד שיוציאנה חוץ לרשותו קמזכתב בס' התורה והמצוה דטעם הדיוק הוא מדלא כתיב מרעהו, יעו"ש, ואין זה מספיק. ולי נראה דמדייק מדתלה הכתוב את פעולת השאלה בלקיחת השואל ולא בנתינת המשאיל כמש"כ וכי ישאל איש ולא כמו בפרשיות דכתיב כי יתן איש, ולכן דריש דכאן מתחיל החיוב משיוציאנה חוץ לרשותו של המשאיל, דבזה ניכרת לקיחתו של השואל. ומכאן ראיה להדעה בחו"מ סי' רצ"א ס"ה וסי' ש"ז ס"ב, דבשומרים חייבים משעה שקיבל עליו לשמור או שאמרו לבעלים הנח לפני ונסתלקו הבעלים משמירתו, דכיון דחזינן דרק השואל אינו חייב רק כשהוציאה מרשות הבעלים משמע דבשומרים א"צ לזה. ומ"ש בב"ק ע"ט א' תקנו משיכה בשומרין הוא רק לענין חזרה, דעד שלא משכו יכולים שניהם לחזור כמבואר בתוס' שם ובב"מ צ"ט א'. .
(מכילתא)
4ונשבר או מת. או לרבות שבויה, מכאן שהשואל חייב על הכל קמחר"ל לבד על גנבה ואבדה גם על אונסין, וטעם הדבר משום דהשואל כל הנאה שלו ואין להבעלים בשאילתו שום הנאה ולא כמו בשומרים. .
(ב"מ צ"ד א׳)
5ונשבר או מת. או – לחלק, ס"ד אמינא עד דמתברא ומתה לא מחייב קמ"ל קמטולמ"ד בדרשה הקודמת או לרבות השבויה יליף חיוב שבירה בלא מיתה ע"פ הסברא מה לי קטלה כולא מה לי קטלה פלגא, דנשבר בלא מת הוי קטלה פלגא. .
(שם שם ב׳)
6ונשבר או מת. אין לי אלא שבורה ומתה, גניבה ואבידה מניין, אמרת ק"ו, ומה שומר שכר שפטור בשבורה ומתה חייב בגניבה ואבידה קנכמש"כ גביה לעיל בפסוק י' גבי ש"ש ומת או נשבר או נשבה וכתיב בתריה שבועת ה' תהיה בין שניהם, הרי דפטור בשבורה ומתה וכתיב בפסוק הסמוך לו ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו הרי דחייב על גנבה ומן יגנב ילפינן אבדה כמבואר לעיל במקומו. , שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגניבה ואבירה קנאואע"פ דאיכא למיפרך מה לש"ש שכן משלם כפל בטענת גנבה בלסטים מזוין כמבואר לעיל בפסוק ח' בדרשה על כל אבדה אשר יאמר, משא"כ בשואל שאין בו כפל לעולם דהא חייב באונסין כדכתיב ביה ונשבר או מת ואפי' בטענת לסטים מזוין, וכל מי שבטענתו מתחייב עצמו בקרן פטור מכפל כמש"כ בדרשה הנ"ל, אפ"ה שואל עדיף שמתחייב בשבורה ומתה בלא שום שבועת שקר משומר שכר שפטור עליהן, ואע"פ שיש בש"ש כפל בטענת לסטים מזוין אין זה חומר, משום דכפל אינו בשומרין עד שישבע לשקר שנגנבה ממנו ואח"כ באו עדים, הלכך קנסא משום שבועה הוא דקנסיה רחמנא. .
(שם צ"ה א׳)
7בעליו אין עמו. השואל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים או שברן ומתה חייב, שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם קנבואפי' בשעת מיתה היה עמו במלאכתו, ומפרש בגמרא דעיקר קפידת הכתוב על שעת שאלה מדאז נתחייב במזונותיה, ובדרשה הבאה נבאר ענין זה בארוכה. .
(שם צ"ד ב׳)
8בעליו אין עמו. תניא, ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע שאם בעליו אין עמו ישלם ומה ת"ל בעליו אין עמו שלם ישלם – לומר לך, היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה, קנגהנה אם היו הבעלים עמו במלאכתו בשעת המלאכה הטעם פשוט דפטור, דכיון דגם הבעלים עשו מלאכה בהפרה הוי להו להזהר שלא יארע לה אונס שבירה ומיתה, אבל טעם הפטור כשהיו הבעלים שאולים להשואל למלאכה אחרת ואפי' במקום אחר, וכמ"ש בגמ' (צ"ז א') אפי' אמר לו השואל להמשאיל אשקיין מיא נקרא גם זה שאילה בבעלים, אין טעם זה מבואר או מובן כלל, כי מאי שייכות הענינים זל"ז, וכן מה שתלוי העיקר אם היה עמו בשעת שאלה ואם היה עמו בשעת שבירה ומיתה אינו נקרא זה שאילה בבעלים, לכאורה היא סברא הפוכה.
ובספר החנוך כתב בזה דכיון דאם היו הבעלים במלאכה זו הסברא נוטה שהוא פטור שוב לא חלקו בין אם היו שאולים לו במלאכה זו או באחרת דלא פלוג רבנן, יעו"ש, אבל אין זה מספיק כלל מכמה טעמים, כי המעט פרטים ופרטי פרטים בדיני שומרין ובכלל בדיני ממונות, ותו לפי"ז היה צריך להיות דין אחד כשהיו עמו בשעת שאלה ובשעת שבירה ומיתה, אחרי דלא פלוג, ובאמת הדינים בזה מחולקים, כמש"כ.
ואפשר לומר הסברא בזה משום דבכלל אי אפשר לאדם אחד שיהיה בעת ובעונה אחת משועבד ומשעבד לאיש אחד, ובאופן כזה אין השעבוד שלו לזולתו שעבוד גמור, ולכן אם היו הבעלים שאולים להשואל שוב אי אפשר שישתעבד לו השואל אז, וממילא אין נ"מ בין נשאל לו הבעלים במלאכה זו או במלאכה אחרת, וגם מובן מה שהעיקר תלוי אם היה עמו בשעת שאלה, דאז עיקר חלות ההשתעבדות מצד השואל. וכ"א בגמרא מטעם אחר מפני שאז חייב במזונותיה, וכמדומה לי שנמצא דמיון לסברא זו באיזה מקום בגמרא. –
וגם יש להסביר טעמו של דבר דכיון דכל עצמו של חיוב שואל באונסין הוא משום שכל הנאה שלו הוא ואינו נותן בעד הדבר השאול כלום לבעליו, ולכן אם בעליו עמו (ודוקא משעת שאלה) בעד כסף או טובת הנאה לא נחשב עוד על הדבר כשואל כ"א כשוכר (וכנושא שכר דמי) כי שכרו הוא שמקבל בעד עצמו יחשב גם על הפרה. .
(שם צ"ה ב׳)