כל נדיב לב. תניא, ר׳ יצחק אומר, מכאן רמז להתרת נדרים מן התורה יבבאור הענין כי בכלל ענין התרת נדרים ע"י חכם לא מצינו ענינו בתורה וכל הפרשה הראשונה דסדר מטות איירי רק בהפרת האב לבתו והבעל לאשתו, וענין זה הוא מקובל לחכמים מדור דור עד משה רבינו, ובכ"ז דרך חז"ל בקודש למצוא לכל דבר מקובל איזה רמז בתורה, ומבואר בגמרא כאן רמזים שונים, ור' יצחק מוצא רמז לזה בפסוק שלפנינו דכתיב כל נדיב לב הביאו, ונראה הכונה דמשמע ליה דגם ההבאה היתה בנדבות לב ולא רק שהמחשבה מקודם היתה לנדוב ובשעת הבאה חזר, משום דא"כ היו מתירין לו, כי אין אונס, וכ"נ מפירש"י, וע"ע לפנינו בר"פ מטות בפסוק לא יחל דברו, ומה שנוגע לדין זה נבאר אי"ה בפ' נשא בפסוק איש כי יפליא לנדור נדר. .. (חגיגה י' א')
כל נדיב לב. תניא, מוצא שפתיך תשמור ועשית (פ׳ תצא) אין לי אלא שהוציא בשפתיו שהוא חייב, גמר בלבו מניין שהוא חייב ת"ל כל נדיב לב יגנראה דסמך על סוף הפסוק כל נדיב לב הביאו, דמשמע כיון שגמר בלבו להביא הביא, ואמנם זה הוא רק בנדרי הקדש, אבל בנדרי חולין אינו חייב אלא א"כ הוציא בשפתיו, דכתיב ר"פ מטות לבטא בשפתים. – וע' ביו"ד ס"ס רנ"ח חקירת הפוסקים לענין אם חשב בלבו ליתן דבר לצדקה אם מחויב לקיים, וגדר הספק בזה אם מדמינן צדקה לנדרי הקדש או לנדרי חול, יעו"ש. ואני תמה על הספק הזה דהא בנדרים ז' א' בעו בגמרא אם יש יד לצדקה או לא [ר"ל כגון שהפריש סלע ואמר הרי זה לצדקה ואמר על סלע אחר וזה], מי אמרינן כיון דאתקש לקרבנות מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש לה יד או דילמא כי אתקש לבל תאחר אתקש, ועלתה בעיא זו בתיקו, ופסקו כל הפוסקים לחומרא [ע' ביו"ד סי' רנ"ח ס"ב], ולפי"ז מהיכי תיתא כאן לחלק צדקה מקרבנות לענין מחשבה אחרי דלענין יד פסקו לחומרא דהוי כקרבנות, וי"ל. – ודע דמה דקיי"ל באו"ח סי' תקס"ב ס"ו שאם הרהר לקבל תענית מחויב להתענות נסמך על דרשה זו שהתענית דמי לקרבן, יעו"ש. . (שבועות כ"ו ב')
כל נדיב לב. א"ר יהודה בן פזי בשם רבי, הן נקרא ולא נבעת, לטובה כתיב כל נדיב לב ולרעה כתיב (פ׳ תשא) ויתפרקו כל העם ידדרשה זו כפולה לעיל בפ' תשא בפ' הנזכר בזה, ושם נתבארה. . (ירושלמי שקלים פ"א ה"א)