אל מוציאם ממצרים. מכאן דמוציא דאפיק משמע יאר"ל לשון עבר, וזה הובא בגמרא לענין הפלוגתא איך מברכין על הפת דר' נחמיה ס"ל דמברכין מוציא לחם ורבנן ס"ל המוציא, ואמרו בגמרא, במוציא כו"ע לא פליגי דעבר משמע, כי פליגי בהמוציא. והענין הוא, כי מצוה מן המובחר לברך ברכה המורה לשון עבר, יען שבעת הברכה כבר הוציא הלחם שאוכל עתה, ומביא ראיה דלשון מוציא מורה על העבר, שכן מבואר מלשון אל מוציאם ממצרים, שהרי בשעה שאמר בלעם כבר יצאו ממצרים, ופליגי רק בלשון המוציא, אם משמע לשון להבא או עבר, וס"ל לחכמים דמורה לשון עבר כדכתיב (פ' עקב) המוציא לך מים מצור החלמיש, ור' נחמיה ס"ל דהמוציא מורה לשון להבא כדכתיב (פ' וארא) המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ולשון זה נאמר קודם היציאה ממצרים.
והנה להלכה קיי"ל כרבנן דצריך לברך בלשון המוציא, ולכאורה אינו מבוחר דכיון דלדברי רבא בלשון מוציא מודים שניהם דמורה לשון עבר, א"כ למה לא יברכו בלשון מוציא דהוראתו נעלה מכל ספק.
אך בירושלמי מבואר טעם בזה שאין מברכין מוציא כדי שלא לערבב הממי"ן מן העולם ומן מוציא [וכמ"ש לענין ק"ש להדק היטב הלמ"ד מן בכל לבבך], ואע"פ דבתיבת לחם מן הארץ ג"כ מערבין הממי"ן מן לחם ומן מן, אך התם א"א לתקן באופן אחר כמו שהוא לשון הפסוק להוציא לחם מן הארץ, משא"כ הכא אפשר לומר לשון המוציא.
וע"פ זה י"ל פשוט הטעם מה שבברכת הגפן ומזונות וש"ד מברכים בלשון ברא ולא הבורא, יען כיון דאין שם החשש מערבוב האותיות צ"ל לשון מעולה, דהיינו לשון עבר, כמש"כ. וע"ע מש"כ בפ' עקב בפסוק המוציא לך מים מצור החלמיש. .
(ברכות ל"ח א׳)
והנה להלכה קיי"ל כרבנן דצריך לברך בלשון המוציא, ולכאורה אינו מבוחר דכיון דלדברי רבא בלשון מוציא מודים שניהם דמורה לשון עבר, א"כ למה לא יברכו בלשון מוציא דהוראתו נעלה מכל ספק.
אך בירושלמי מבואר טעם בזה שאין מברכין מוציא כדי שלא לערבב הממי"ן מן העולם ומן מוציא [וכמ"ש לענין ק"ש להדק היטב הלמ"ד מן בכל לבבך], ואע"פ דבתיבת לחם מן הארץ ג"כ מערבין הממי"ן מן לחם ומן מן, אך התם א"א לתקן באופן אחר כמו שהוא לשון הפסוק להוציא לחם מן הארץ, משא"כ הכא אפשר לומר לשון המוציא.
וע"פ זה י"ל פשוט הטעם מה שבברכת הגפן ומזונות וש"ד מברכים בלשון ברא ולא הבורא, יען כיון דאין שם החשש מערבוב האותיות צ"ל לשון מעולה, דהיינו לשון עבר, כמש"כ. וע"ע מש"כ בפ' עקב בפסוק המוציא לך מים מצור החלמיש. .
(ברכות ל"ח א׳)