1וכי יפתח. והלא שור ממינו ובור ממונו, אם חייב על שור אינו דין שחייב על בור, ומה ת"ל וכי יפתח איש בור, אלא שיכול שור חייב משום שדרכו לילך ולהזיק, משא"כ בור, ת"ל וכי יפתח איש בור רמהואמנם לא שייך לומר לפי"ז לכתוב רחמנא בור ואנא ידענא שור בק"ו שדרכו לילך ולהזיק, יען דכנגד זה יש חומרא בבור שתחלת עשייתו לנזק, דמיד כשנפתחה עלולה להזיק, ועיין בסוגיא דב"ק ה' ב' שקלא וטריא בסברות אלו. .
(שם)
2בור. אחד בור ואחד שיח ומערה חריצין ונעיצין, א"כ למה נאמר בור, מה בור שיש בו כדי להמית – עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית – עשרה טפחים רמוועיין בפסוק הבא בדרשה והמת יהיה לו, וקים להו לרבנן דעשרה טפחים עבדי מיתה תשעה עבדי נזקין. ומפרש בגמרא ב"ק ג' א' דמדכתיב והמת יהיה לו שמעינן דבור דקרא כשיש בו כדי להמית, ולפי"ז קשה מ"ש כאן מה בור שיש בו כדי להמית דמשמע דסתם בור יש בו כדי להמית, והלא כמבואר ילפינן דבור דקרא יש בו כדי להמית מדכתיב והמת יהיה לו, וא"כ לפי"ז הדרא קושיא לדוכתא למה נאמר בור. ועיין בתוס' כאן ובסנהדרין מ"ה א' שכתבו דתרוייהו צריכי, דסתם בור הוי יותר מעשרה, ואי כתב והמת יהיה לו הו"א דבכל ענין שימות אפילו בפחות מי' כתב רחמנא בור, ואי כתב בור הו"א בעמוק כל כך דא"א שלא ימות בו, כתב והמת יהיה לו בראוי למות דהיינו עשרה דקים להו לרבנן דעבדי מיתה.
ומה שהקשו בכלל לרש"י במש"כ דסתם בור הוא של עשרה טפחים והא אדרבה סתם בור יותר מעשרה טפחים כדאשכחן ביוסף וירמיה שהושלכו לבור וכדאשכחן בבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים, ולא תרצו מאומה, ולדעתי י"ל דלא דמי בור הנעשה בערך בית האסורים או ע"י פריצי חיות בשדה לבור הנעשה ע"י אדם בחצירו לתכלית תשמישיו, דהראשונים נעשו עמוקים הרבה, משא"כ האחרון נעשה בערך ממוצע של עשרה טפחים.
והנה לפנינו במשנה הלשון בענין דרשה זו אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה וכו', ואנחנו השמטנו מלת החופר, יען כי חדוש זה שייך גם בפותח, ומה שנקטה המשנה חופר הוא אגב המשניות הקודמות דאיירי ביחוד בחופר, וחדוש על מפרשי המשנה שלא העירו בזה. .
(ב"ק נ׳ ב׳)
3או כי יכרה. אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כש"כ, אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כריה באה לו, מכאן לכורה ופותח בור ברה"ר חייב רמזר"ל אף שאין הבור ברשותו אלא ברה"ר חייב על הפתיחה או על הכריה לבד, ועיין בחו"מ סי' ת"י, ובגמרא נ"א א' באה עוד דרשה מדיוק זה לענין החופר בור תשעה טפחים ובא אחר והשלימו לעשרה חייב השני, ודריש אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כש"כ אלא להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון והיינו שאינו חייב אלא אחרון, ושוב אדחי בגמרא דרשה זו, ודריש שם ענין זה מלשון כי יכרה איש, אחד ולא שנים, כפי שיבא עוד לפנינו בסמוך.
והנה בסוגיית הגמרא ב"ק כ"ט ב' איתא, המוצא בור מגולה וכסהו וחזר ופתחו פטור, משום דלא אסתלק מעשה ראשון, אבל המוצא בור מגולה וסתמה וחזר וחפרה חייב משום דאסתלק מעשה ראשון, יעו"ש, וכן קיי"ל בחו"מ סי' ת"י. ולפי"ז יש להעיר בקושיית הדרשה שלפנינו אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כש"כ, ומאי קושיא, הא משכחת לה דבאמת הפותח פטור וכורה חייב, וא"כ י"ל דאצטריך כורה לאופן כזה. ואפשר לומר משום דהא דפותח פטור וכורה חייב באופן שציירנו הוא מצד הסברא אסתלק מעשה ראשון, ולזה לא צריך קרא דמסברא ידעינן, ודו"ק. .
(שם שם א׳)
4או כי יכרה. אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כש"כ, אלא מכאן שאין עונשין מן הדין רמחר"ל אם לא היה כתוב מפורש כריה לא היינו מענישים את הכורה ע"פ ק"ו מפותח, ועיין בתוס' בריש מס' ב"ק ובדף נ' א' דהגמרא שלנו לא ס"ל כן אלא דעונשין ממון מן הדין, ונראה מדבריהם שתפסו בכונת המכילתא דבכל עונשי ממון אין עונשין מן הדין, אבל לו"ד י"ל דא"צ לעשות מחלוקת בין הגמרא והמכילתא, די"ל דגם המכילתא ס"ל דבממון עונשין מן הדין, ורק בנזקי הבור לבד אין עונשין מן הדין, כלומר מן הדין זה שמפרש. ונראה בטעם הדבר משום דחיוב בור בכלל הוא חדוש, ואינו דומה לשאר נזקי ממון שדרכם לילך ולהזיק וגם צריך שיהיה ההיזק ברשותו, משא"כ בור אין דרכו לילך ולהזיק וגם חייב בבור ברה"ר דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו כדאיתא בכ"מ בגמרא שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו, ואחד מהם הוא בור ברה"ר, ולכן אם לא היה כתוב רק פותח לבד הו"א כיון דהוי חדוש אינו חייב אלא על הפתיחה לבד ככל דבר חדוש שאין לך בו אלא חדושו ואין עונשין מן הדין גם על הכריה, ודו"ק. .
(מכילתא)
5או כי יכרה. הקיש כורה לפותח ופותח לכורה, מה פותח ברשות פטור אף כורה ברשות פטור רמטנראה דרומז למ"ש בב"ק נ' א' החופר לאושין פטור, ופירש"י החופר יסוד לחומת ביתו על כל רוחב הבית אצל רשות הרבים [ואושין הוא יסוד, מלשון הכתוב (ירמיה מ') נפלו אשיותיה].
וע' בסמ"ע סי' ת"י ס"ק י"ד שכתב דלא דמי דין זה להדין המבואר בסי' תי"ד ס"ב לענין הוצאת זבלים לרה"ר וכן בסי' תי"ז בהנחת אבנים ברה"ר לצורך בנין דחייב אם הוזקו בהן, משום דהתם עושה ברה"ר עצמו, משא"כ הכא דהבור עומד ברשותו, וגם הוא לשעה, דמיד אחר החפירה יחזור לסתמו, והב"ח והש"ך השיגו עליו דגם כאן אם עשה החפירה ברה"ר חייב, ורק הכא מיירי כשנכנס החומה לתוך שלו והחפירה היא בחלק הכניסה יעו"ש
אבל מלשון המכילתא משמע כהסמ"ע דלא תלי אם דוקא ברשותו או לא ברשותו אלא רק אם המעשה היה ברשות, היינו לצרכו, דאל"ה הו"ל להמכילתא לומר מה פותח ברשותו, אבל בהוצאת זבלים והכנת אבנים לבנין, כיון דאינו לשעה ממש הו"ל לעשות באופן שלא יזוקו, וגם מלשון רש"י שהבאנו משמע כהסמ"ע, ודו"ק. , ומה כורה כשיעור אף פותח כשיעור רנר"ל כשיעור מיתה דהיינו עשרה טפחים, והיינו רק הפותח בור מן י' טפחים, אבל לענין נזקין ליכא שיעור, דהנזק בכל שהוא מצוי. כ"כ הרמב"ם בפ' י"ב הט"ו מנז"מ, ומקורו מתוספתא ב"ק פ"ה, ואף דשם מחלוקת חכמים בזה אי לענין נזקין יש שיעור או לא, בכ"ז פסק כמ"ד אין שיעור, משום דבמשנה ב"ק נ' ב' איתא סתם היה הבור פחות מי' טפחים והוזקו בו חייב, ומדלא נתנה המשנה שיעור משמע דס"ל דלענין נזקין אין שיעור, כיון דאפשר ליזוק בכל שהוא, ודו"ק. .
(שם)
6כי יכרה איש. [השור שחפר בור ברשות הרבים או ברשות אחר פטור בעל השור] דאמר קרא כי יכרה איש, איש ולא שור רנאאבל בעל החצר חייב, הואיל והוא חייב למלאותו או לכסותו ולא עשה הרי זה כמו שחפרו הוא. .
(ב"ק מ"ח א׳)
7כי יכרה איש. תניא, החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה, האחרון חייב, דכתיב או כי יכרה איש – אחד ולא שנים. וממאי דלחיובי בתרא דילמא לחיובי קמא, לא ס"ד, דאמר קרא (פ' ל"ד) והמת יהיה לו, ההוא דקעביד מיתה רנבוחייב השני גם בנזקין, ואע"פ דגם הראשון עשה שיעור נזקין, וליכא למימר דבא הכתוב למעט הראשון רק ממיתה, יען דעל זה לא צריך קרא דפשיטא הוא שהרי לא עביד שיעור מיתה ולא יתכן לחייבו על זה, ולכן כשמעטו הכתוב על כרחיך מעטו גם מנזקין, וטעם הדבר משום דכיון שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה ומתוך כך חייב בכל. .
(שם נ"א א׳)
8כי יכרה איש בור. אין לי אלא שחפר הוא, לקח, ירש, ניתן לו במתנה מניין, ת"ל או כי יכרה איש בור רנגנראה בטעם הדרשה, דמשמע ליה דהלשון או כי יכרה מורה דאין עיקר הקפידא על מעשה הכריה אלא על גרם ההיזק הבא על ידי הכריה כיון דלא פתח הכתוב בלשון כי יכרה, ולפי"ז כיון דהקפידא על גרם ההיזק ממילא אין נ"מ אם חפר הוא בעצמו או שהה אותו בור כרוי שבא לו בלקוחין או בירושה ומתנה. וי"ל עוד דסמיך הירושלמי לדרוש כן מלשון כי יכרה מדלא כתיב כי יחפור, ודריש יכרה מענין קנין, כמו בס"פ ויחי השדה אשר כריתי לי, שפירושו אשר קניתי, כמבואר בר"ה כ"ו א' ועיי"ש לפנינו. וברמב"ם פי"ב ה"ג מנזקי ממון הביא זה הדין וכתב בטעמו משום דכתיב בעל הבור ישלם מי שהבור שלו, ומקור דין זה הוא ממכילתא כפי שיבא לפנינו עוד, ונראה דלכן הכריע להביא הדרשה ממכילתא ולא מירושלמי שלפנינו מפני שהיא פשוטה יותר במשמעות הלשון, וכן דרכו בכ"מ בחבורו בכהאי גונא. .
(ירושלמי ב"ק פ"ה ה"ו)
9כי יכרה איש בור. מה ת"ל בור בור, אחד בור לנזקין ואחד בור למיתה רנדר"ל דקשה לו למה כפל שתי פעמים בור ולא כתב בקצור כי יפתח או כי יכרה איש בור, ומשני דבא לאשמעינן דאצטריך חד בור לנזקין וחד למיתה, ובאור הדברים משום דסתם בור הוא שיש בו כדי להמית והוא עומק עשרה טפחים כמש"כ בדרשה דלעיל, וא"כ אי הוי כתיב חד בור הו"א דעל נזקין היינו אם חפר ט' טפחים והוזק בו פטור, משום דזה אינו נקרא בור, לכן כתיב עוד פעם בור להורות דאפילו בשיעור נזקין חייב. ועיין בתוס' ב"ק ג' א' וסנהדרין מ"ה א' הביאו ירושלמי זה. –
והנה נמצא כתוב בשם הגר"א מווילנא [בלקוטים בסוף ספר שנות אליהו] דשלש פעמים כתיב כאן בור, והראשון כי יפתח איש בור – הוא מלא ו', השני, או כי יכרה איש בר – חסר ו', והשלישי, בעל הבור ישלם – מלא ו', ובא ללמדנו שהראשון החופר בור מלא דהיינו י' טפחים, ושוב כתיב כי יכרה איש בר, חסר, דהיינו שכרה רק ט' טפחים ובא השני וכרה בור מלא, כלומר שחפר טפח עשירי, מי משלם – בעל הבור מלא, מי שהוא ממלא משלם, עכ"ד.
ולפי דרשת הירושלמי שלפנינו יש לפרש פשוט דהלשון כי יכרה איש בר דכתיב חסר בא לרמז על שיעור נזקין דהיינו פחות מי' טפחים, והשני דכתיב מלא מורה על שיעור מיתה, י' טפחים, כמבואר, ודו"ק. .
(ירושלמי ב"ק שם)
10כי יכרה איש בור. [מה ת"ל] לחייב על הפתיחה בפני עצמה ועל הכריה בפני עצמה רנההגר"א מחק דרשה זו, ואולי מפני רוב פשיטותה, ובכ"ז העתקנוה מפני שכן באה בילקוט ובפסיקתא, וצ"ע. .
(מכילתא)
11ולא יכסנו. הא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור רנור"ל דלא נימא דפי' הלשון ולא יכסנו דאינו מועיל כלל כסוי ורק צריך סתימה בעפר, אלא אם כסהו לבד ג"כ פטור, ומפרש בגמרא נ"ב א' אם כסהו כראוי היכי נפל ומשני כשהתליע מתוכו. וערך כסוי כראוי מבואר בגמ' (ב"ב ס' א') כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת עליה, וטעם הדיוק מן ולא יכסנו יתבאר בדרשה הבאה, וע"ע בזבחים ס"ו א'. .
(ב"ק מ"ו א׳)
12ולא יכסנו. תניא, בור מעטה התורה בשמירתו, דכתיב ולא יכסנו הא כסהו פטור רנזפירש"י אם כסהו אפי' פורתא ולא בעינן עד דטאים ליה בעפרא, עכ"ל. ונראה דהכריחו לפרש כן ולא דלא בעינן כסוי חזק, יען כי בדרשה הקודמת מבואר דבעינן שיכסנו כראוי, ולכן מפרש רק דהרבותא דלא בעינן עד דטאים בעפרא.
וטעם הדיוק מן ולא יכסנו נראה מדלא כתיב ולא יסתמנו שכן מצינו לשונות כאלה בסתימה מוחלטת, כמו בפ' תולדות וכל הבארות אשר חפרו וגו' סתמום פלשתים, וכן בנחמיה ד' החלו הפרצים לסתום. .
(שם נ"ה ב')
13ולא יכסנו. להביא שומר חנם רנחר"ל אם מסר בור פתוח לשומר חנם חייב השומר, וכ"פ הרמב"ם פי"ב ה"ח מנזקי ממון, והמפרשים לא גלו המקור. ובבאורי הגר"א לחו"מ סי' ת"י ס"ק מ"א כתב מקור לזה שהוא נלמד ממ"ש בגמ' אם מסרו לחרש שוטה וקטן חייבים הבעלים משמע הא לסתם שומר חייב השומר, ולפלא הוא שלא זכרו כולם ממכילתא שלפנינו. וענין דרשה זו בכלל אחד הוא עם הדרשה דלעיל פ' כ"ט ולא ישמרנו, יעו"ש. ונראה דחסר כאן במכילתא המלה וכו', דבודאי לא בשומר חנם לבד הדין כן, כי אם בכל השומרים, וכלשון המשנה בב"ק מ"ד ב' מסרו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר נכנסו תחת הבעלים, וכ"ה בברייתא ב"ק י"ג ב', ועיין מש"כ בדרשה כזו לעיל בפסוק הנזכר. .
(מכילתא)
14ולא יכסנו. מדכתיב כי יפתח וכי יכרה, אין לי אלא פותח וכורה, ציירו וכיירו וסיידו ועשה בו מעשה מניין, ת"ל ולא יכסנו, הא לא פתיחה גורם ולא כריה גורם אלא כסוי גורם רנטר"ל וגם המצייר ומסייד חייב בכסוי, ובב"ק נ"א ב' מובא זה הענין רק אינו נסמך על הלשון ולא יכסנו כמו הכא במכילתא, ומפרש שהראשון שחפר או כרה עשה הבור רחב ולא היה בו שיעור הבל למיתה, כגון שהיה רחבו יותר מעמקו ובא אחר וצייר וסייד וע"י זה נעשה השטח קצר, ואם ידוע דמחמת ההבל מת כגון אם היה בבור ספוגין של צמר דלא הוי חבטה חייב זה האחרון, ועי' ברמב"ם פי"ב ה"ג מנז"מ. .
(שם)
15ונפל שמה. אמר שמואל, בור שחייבה עליו תורה – להבלו וכל שכן לחבטו רסר"ל אפי' אם מת מחמת ההבל שבבור וכש"כ אם מת מחמת החבטה. , מאי טעמא, ונפל כל דהו משמע, למאי נפקא מינה, דעבד גובה ברשות הרבים רסאפירש"י דעבד תל גבוה י' טפחים ברה"ר ועלה עליו שור ונפל דהכא ליכא הבלא אלא חבטה, וכ"כ הטור חו"מ סי' ת"י, אבל הרמב"ם בפי"ב הט"ו מנז"מ ושו"ע חו"מ סי' הנ"ל כתבו שעשה תל גבוה עשרה ברה"ר ונתחבטה בו הבהמה ולשון זה מורה שנחבטה בתל עצמו. וצ"ע לפי"ז מה תלי זה הענין בגבוה י' טפחים, דהא זה הוי כמו אבנו וסכינו ומשאו שהניחם ברה"ר והוזקו בהם חייבין, וכבר תמה שם הסמ"ע על השו"ע, וחדוש שלא העיר שכן כתב הרמב"ם, והשו"ע רק העתיק דבריו, ואולי גם כונתם כרש"י וטור אלא שקצרו בלשונם, וצ"ע.
ואמנם י"ל דבמכוון נקטו הרמב"ם ושו"ע הלשון דאם היה התל גבוה עשרה טפחים חייב אף אם נחבט בהתל עצמו והיינו באופן אם לא עשה הכל בידים ממש אלא חפר ברה"ר מכאן ומכאן עד שנעשה התל מאליו דאז אינו חייב עליו כמו באבנו סכינו ומשאו שהניחם בידים ברה"ר, משום דהכא הוי רק גרמא, אבל אם היה התל גבוה עשרה טפחים חייב אף באופן כזה שנתהוה מאליו כמו שחייב על בור י' טפחים דהנזק שבו בין ע"י הבל בין ע"י חבטה ג"כ אינו רק גרמא בעלמא, ובכ"ז חייבה התורה עליו, ודו"ק. .
(ב"ק נ׳ ב׳)
16ונפל שמה. בדרך נפילה, מכאן אמרו, נפל לפניו מקול הכריה חייב, לאחריו מקול הכריה פטור רסבלפניו מקול הכריה יצויר כגון שהיה בור כרוי ועומד ונכנס אדם לתוכו להרחיבו ולהעמיקו ועמד שור על שפתו ונבעת מקול הכריה ונפל לתוך הבור בין מלפניו בין מלאחריו, ואז חייב בעל הבור, ולאחריו מקול הכריה היינו שנבעתה וחזרה על עקבה לאחור ונפלה לאחורי הבור פטור בעל הבור, אבל הכורה לעולם פטור אפי' לפניו מקול הכריה, ואע"פ דמחמת בעתותא דכריה נפל, מ"מ לא הוי אלא גרמא, ואע"פ דעיקר נזק דבור הוא רק גרמא כמש"כ באות הקודם, אך בעתותא הוי גרמא דגרמא, דעיקר נזק דבור דהיינו נפילה הוי גרמא ובעתותא הוי גרמא דנפילה.
והסמ"ע בסי' תי"א ס"ק מ"ז כתב הטעם דפטור בעל הבור בלאחריו מקול הכריה משום דקרקע עולם הזיקתו, ולא ידעתי ל"ל טעם זה, דהא כאן מפורש הטעם משום דבעינן דרך נפילה, וזה אינו דרך נפילה, וכ"כ הרמב"ם בפי"ב ה"ח מנזקי ממון, ואע"פ דקי"ל כשמואל בדרשה הקודמת ונפל כל דהו משמע, בכל אופן נפילה, אך זה הוא רק בתוך הבור אבל לא חוץ לבור. .
(מכילתא)
17שור או חמור. נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים, דכתיב ונפל שמה שור או חמור, שור ולא אדם חמור ולא כלים רסגשאם נפל לתוכו אדם ומת פטור ורק אם הוזק בו חייב, ומבואר זה בסוגיא דב"ק ל"ג ב', ובפסוק הבא יבא ענין זה מירושלמי מדרשה אחרת בפסוק והמת יהיה לו. והנה לא נתבאר הטעם דפטור במיתת האדם, ויתכן לומר משום דנפילה שיש בה כדי להמית היא נפילה חזקה באה רק באשמת הנופל שלא נזהר ובא לידי היסח הדעת כזה, ולכן הוי כמו גרם לעצמו נפילתו [ואע"פ דלפי"ז קשה למה פטור גם בחרש שוטה וקטן י"ל דלענין כזה יש גם בהו דעת להזהר או משום דלא יתכן להחמיר בהו יותר מבפקח וגדול], ומפני זה הטעם כנראה חלקו בגמ' בין שור חרש שוטה וקטן לשור פקח דאם נפל שור פקח ומת פטור בעל הבור, וזה נראה טעם הרמב"ם בפי"ג הט"ז מנזקי ממון שכתב דגם בשור פקח פטור על מיתתו וחייב בנזקיו. ותמה הראב"ד מה בין נזקין למיתה בשור פקח, ולפי מש"כ בטעם הסברא דנפילה כדי להמית א"א לבוא בהיסח הדעת מועט רק בהעדר התבוננות לגמרי משא"כ נפילה כדי להזיק, ואחרי שבגמ' דמו דין שור פקח לדין אדם, א"כ דין הוא שהשוו לכל דבר, ורק בזה נחלקו דיניהם לענין אם נפלו בלילה, דבאדם פטור אף בלילה, משום דאדם צריך להתבונן בהלוכו אף בלילה, אבל בהמה אין דרכה להתבונן בדרכים בלילה, ואף פקחית.
ומה שראו חז"ל לדרוש בכלל כזה משור או חמור, י"ל דקשה להו למה פרט הכתוב מינים אלה ולא כתב סתם בהמה וכמו דקי"ל בב"ק נ"ד ב' אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור וכמבואר בדרשה הסמוכה. ומה שנקט בכלי שור שבירה ובכלי חמור קריעה הוא משום דדרך השור לילך בכלי המחרישה ושייך בהו שבירה וכלי חמור הם אוכף ומרדעת ושייך בהו קריעה, ומה דאינו ממעט כלים מלשון והמת יהיה לו דיונח רק על בעלי חיים, יען כי בכלים שבירתן היא מיתתן. .
(ב"ק כ"ח ב׳)
18שור או חמור. או לחלק הוא דאתא רסדדלפעמים כתיבי שני שמות ומשמעם ג"כ כל אחד בפני עצמו, אך צריך לזה דרש מיוחד, וכמו במכה אביו ואמו באה דרשה להורות על החלוק, לכן אם היה כתוב שור וחמור הו"א שניהם ביחד, ולכן כתוב מפורש או לחלק. ואע"פ דבלא זה היינו יודעים דמשמעם בפני עצמם מדכתיב ונפל בלשון יחיד ולא ונפלו, אך זה אין ראיה, דכ"פ מצינו שני שמות והפעל יחיד קאי על שניהם, כמו ועשה בצלאל ואהליאב (פ' ויקהל). .
(ב"ק נ"ד א')
19שור או חמור. אחד שור ואחד כל בהמה, ואפילו חיה ועוף, דכתיב (פ׳ ל"ד) כסף ישיב לבעליו, כל דאית ליה בעלים, א"כ למה נאמר שור או חמור, שדבר הכתוב בהוה רסהר"ל ברגיל, ושור וחמור רגילים להיות מצוים לאדם לצורך עבודת השדה והובלת משא. ורש"י פי' הוא הדין לכל בהמה וחיה שבכל מקום שנאמר שור וחמור אנו למדין שור שור משבת, ולמה נאמר שור או חמור – שור ולא אדם חמור ולא כלים, עכ"ל. והנה מש"כ דבכ"מ שנאמר שור וחמור ילפינן שור שור משבת – כן אמרו בגמ' כאן, אבל לענין בור ילפו בגמ' מכסף ישיב לבעליו, כמובא לפנינו, ועי' בתוס' כאן (נ"ד א') בטעם הדבר דלא שייך כאן לילף משבת, ואף גם זאת קשה לפי דבריו מש"כ ולמה נאמר שור או חמור והא שור אצטריך לגז"ש שור שור משבת, וצ"ע בכלל דבריו לפי המשך דברי הגמ'. .
(שם שם ב')