בין טוב ובין רע. מלמד שאין פודין את ההקדשות באכסרה סבפירוש מלת אכסרה הוא – לפי האומד [וכ"ה במשנה ה' פ"ב דדמאי ובמשנה ב' פ"ד דמעש"ש, ובלשון ערבי פירושו הפסד], ור"ל שצריך לישום בדקדוק ובצמצום ולא בהשערה ואומדנא, מפני שע"י זה אפשר להקדש לבא לידי הפסד, ויליף כן מלשון בין טוב ובין רע, דמשמע שיעיין בדבר אם טוב ואם רע הוא, וע"י השערה ואומדנא א"א לבא לידי עיון וידיעה מוחלטת.
. (תו"כ)
כן יהיה. אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים ואחד אומר בעשרים, ואחד בשלשים ואחד בארבעים ואחד בחמשים, חזר בו של חמשים, ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של ארבעים ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של שלשים ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של עשרים ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של עשר מוכרין אותו בשוה ונפרעין משל עשר את המותר סגבתו"כ יליף כן מלשון כערכך הכהן כן יהיה, דמשמע שאל ישונה הערך, ואם חזר בו האחרון צריך להשלים, מפני שכיון שהוסיף עד חמשים צריך שיהיה כן, וכן בכל אחד שהוסיף, כמבואר. ומתבאר בגמרא כאן שהסדר הזה המבואר כאן הוא דוקא כשחזרו בזה אחר זה כפי שנתבאר בפנים, אבל בחזרו כולן כאחד משלשין ההפסד ביניהם בשוה, ולפירש"י הוי הפירוש משלשין, כגון אמר אחד עשרה ואחד עשרים ואחד כ"ד וחזרו בהן כולן ומכרו לאחד בשלש יתן השלישי שהוא בן כ"ד, ד' שהפסיד והשני שהפסיד עשרה [הוא בן עשרים] יתן הוא ובן כ"ד כל אחד חמשה, הרי י"ד, ולשבעה שהפסיד בן עשרה יתן הוא ובן כ' ובן כ"ד כל אחד שליש, מדכולם התרצו בהן, הרי בס"ה עשרים ואחד, ועם השלש שנמכר עתה הוו כ"ד כפי המקח היותר גבוה שנתן השלישי. ולדעת הרמב"ם פ"ח ה"ד מערכין הוי הפירוש משלשין ביניהם באופן המבואר שכל אחד מהן יתן שבעה, והלשון משלשין ביניהם מורה יותר כפי' זה דרמב"ם ועיי"ש בראב"ד.
. (ערכין כ"ז א')