ומזה מי הנדה. מאי מזה – נושא, ונכתוב רחמנא נושא, הא קמ"ל, דבעינן שיעור הזאת קכהע' תוס' נדה ט' א' ד"ה מאי מזה נושא כתבו וז"ל, וא"ת מנ"ל לאפוקי קרא ממשמעותיה וי"ל מדכתיב והזה הטהור על הטמא משמע שהוא טהור לעולם, ואע"פ דדרשינן נמי הטהור מכלל שהוא טמא למד על טבול יום שטהור בפרה [ע"ל פ' י"ט] תרתי ש"מ, עכ"ל. והדוחק בכלל מבואר, וגם איך שייך תרתי ש"מ, הלא ענין אחד סותר חבירו, דאם הוא טהור לעולם איך שייך לאוקמי בטבול יום.
ולולא דבריהם היה נראה לפרש כונת הענין, דאחרי דכתיב (פ' י"ח) וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים, מבואר מפורש לפי"ז דהמזה צריך שיהיה איש טהור, וא"כ ע"כ אי אפשר לפרש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו כפשוטו, שהמזה טמא, דמיד שהזה על האהל הרי נטמא, ושוב הלא א"א לו להזות על הכלים ועל הנפשות, דדוחק לומר שרק אחר כל ההזאות נטמא ולא אחר הזאה ראשונה, דאיזו סברא היא לחלק בזה, ולכן מפרש ומזה מי הנדה, שהכונה על נושא מי הנדה, והא דאפקיה רחמנא בלשון מזה אשמעינן בזה דרק אז טמא הנושא אם נושא כשיעור הזאה, והיינו שיהיה בהכלי שיעור הזאה והוא כדי שיטבול בהם ראשי הגבעולין של אזוב ולא שיספיק בקנוח [אבל הזאה גופה א"צ שיעור כמש"כ לעיל בפ' י"ט], ובזה הענין מבואר.
ועל פי בארנו זה יתבאר עוד דקדוק נכבד בשנוי סדרי הענינים דכתיב כאן מסדר הכתוב לעיל בשורף את הפרה ומשליך עץ ארז ואזוב ובאוסף את האפר, דשם אחר שאמר ושרף את הפרה, והשליך, כתב מיד וכבס בגדיו (פ' ו'-ח'), וכן באוסף אחר שאמר ואסף איש טהור כתב מיד וכבס האוסף את בגדיו (פ' ט' י'), מבלי הפסק בנחיים בענין אחר, משא"כ כאן במזה אמר וטבל במים והזה וכו', והפסיק בענין אחר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וכו' והיתה להם לחקת עולם, ושוב חזר וכתב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, ואם היה קאי זה על מזה דלעיל הו"ל לכתוב זה מיד אחר עיקר דין ההזאה כמו בשורף ומשליך עץ ארז ובאוסף את האפר, אבל אם ענין זה המזה הוא ענין אחר ואינו שייך להקודם, יפה נאמר זה הדין לבסוף, ודו"ק. –
וראינו להעיר כאן בסוף פרשה זו הערה אחת השייך לענין פרשה זו בכלל, ותכליתה לקיים דעת איזו מן הראשונים שכמעט נדחו מכל האחרונים כדברים שאין להם כל טעם ורמז וסברא, וזה הוא.
עיין באו"ח סי' תרפ"ה ס"ז הובא דעה אחת דקריאת פרשת פרה הוי חיוב דאורייתא כמו פרשת זכור, ובמג"א בריש הסימן ובבאורי הגר"א ועוד אחרונים דחו זה מהלכה, מפני כי לא מצינו זה בשום מקום, וגם אין טעם ורמז לחיוב זה.
והנה בפסוק כ"ב הביא רש"י בשם מדרש אגדה דכל ענין פרה אדומה, תכליתה ומטרתה, הוא לכפר על מעשה העגל, עיי"ש בכל פרט ופרט באריכות המצייר מערכה מול מערכה, כל פרט שבעבודת הפרה כנגד ענין כמהו במעשה העגל.
ועיין מש"כ בפ' עקב (ט' ז') דמצות זכירת מעשה העגל היא מ"ע כשאר המצות, ממה דכתיב זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר עשו להם מסכה עיי"ש, וכתב המג"א בסי' ס' ס"ק ב' דמה שלא תקנו לקרות פרשה זו כמו פרשת זכירת עמלק, הוא מפני שיש בזה משום גנותן של ישראל, אבל באמת אין טעם זה מספיק לבטל מ"ע דאורייתא וגם מפורש אמרו במגילה כ"ה ב' מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, ומפרש דאע"פ שיש בזה משום גנותן של ישראל, ניחא להו כי היכי דליהוי להו כפרה, וא"כ גם הכא נימא כן.
ולכן נראה לומר בצירוף סברת המג"א, כי ע"פ מדרש אגדה שברש"י שהבאנו דכל מעשה הפרה היא לכפר על מעשה העגל, ולכן כדי לקיים מ"ע דזכירת העגל ועם זה שלא לפרסם מפורש גנותן של ישראל [היכי דאפשר לקיים הענין בלא"ה] תקנו לקרות פ' פרה, ויוצא מזה דקריאת פרשה זו היא מדאורייתא, כמבואר.
והנה אף אם נאמר שלא כוונו הראשונים במה שפסקו דקריאת פ' פרה הוי מדאורייתא להסברא שכתבנו, עם כ"ז נראים הדברים כדאי לאמרם. .
(יומא י"ד א׳)
ולולא דבריהם היה נראה לפרש כונת הענין, דאחרי דכתיב (פ' י"ח) וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים, מבואר מפורש לפי"ז דהמזה צריך שיהיה איש טהור, וא"כ ע"כ אי אפשר לפרש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו כפשוטו, שהמזה טמא, דמיד שהזה על האהל הרי נטמא, ושוב הלא א"א לו להזות על הכלים ועל הנפשות, דדוחק לומר שרק אחר כל ההזאות נטמא ולא אחר הזאה ראשונה, דאיזו סברא היא לחלק בזה, ולכן מפרש ומזה מי הנדה, שהכונה על נושא מי הנדה, והא דאפקיה רחמנא בלשון מזה אשמעינן בזה דרק אז טמא הנושא אם נושא כשיעור הזאה, והיינו שיהיה בהכלי שיעור הזאה והוא כדי שיטבול בהם ראשי הגבעולין של אזוב ולא שיספיק בקנוח [אבל הזאה גופה א"צ שיעור כמש"כ לעיל בפ' י"ט], ובזה הענין מבואר.
ועל פי בארנו זה יתבאר עוד דקדוק נכבד בשנוי סדרי הענינים דכתיב כאן מסדר הכתוב לעיל בשורף את הפרה ומשליך עץ ארז ואזוב ובאוסף את האפר, דשם אחר שאמר ושרף את הפרה, והשליך, כתב מיד וכבס בגדיו (פ' ו'-ח'), וכן באוסף אחר שאמר ואסף איש טהור כתב מיד וכבס האוסף את בגדיו (פ' ט' י'), מבלי הפסק בנחיים בענין אחר, משא"כ כאן במזה אמר וטבל במים והזה וכו', והפסיק בענין אחר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וכו' והיתה להם לחקת עולם, ושוב חזר וכתב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, ואם היה קאי זה על מזה דלעיל הו"ל לכתוב זה מיד אחר עיקר דין ההזאה כמו בשורף ומשליך עץ ארז ובאוסף את האפר, אבל אם ענין זה המזה הוא ענין אחר ואינו שייך להקודם, יפה נאמר זה הדין לבסוף, ודו"ק. –
וראינו להעיר כאן בסוף פרשה זו הערה אחת השייך לענין פרשה זו בכלל, ותכליתה לקיים דעת איזו מן הראשונים שכמעט נדחו מכל האחרונים כדברים שאין להם כל טעם ורמז וסברא, וזה הוא.
עיין באו"ח סי' תרפ"ה ס"ז הובא דעה אחת דקריאת פרשת פרה הוי חיוב דאורייתא כמו פרשת זכור, ובמג"א בריש הסימן ובבאורי הגר"א ועוד אחרונים דחו זה מהלכה, מפני כי לא מצינו זה בשום מקום, וגם אין טעם ורמז לחיוב זה.
והנה בפסוק כ"ב הביא רש"י בשם מדרש אגדה דכל ענין פרה אדומה, תכליתה ומטרתה, הוא לכפר על מעשה העגל, עיי"ש בכל פרט ופרט באריכות המצייר מערכה מול מערכה, כל פרט שבעבודת הפרה כנגד ענין כמהו במעשה העגל.
ועיין מש"כ בפ' עקב (ט' ז') דמצות זכירת מעשה העגל היא מ"ע כשאר המצות, ממה דכתיב זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר עשו להם מסכה עיי"ש, וכתב המג"א בסי' ס' ס"ק ב' דמה שלא תקנו לקרות פרשה זו כמו פרשת זכירת עמלק, הוא מפני שיש בזה משום גנותן של ישראל, אבל באמת אין טעם זה מספיק לבטל מ"ע דאורייתא וגם מפורש אמרו במגילה כ"ה ב' מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, ומפרש דאע"פ שיש בזה משום גנותן של ישראל, ניחא להו כי היכי דליהוי להו כפרה, וא"כ גם הכא נימא כן.
ולכן נראה לומר בצירוף סברת המג"א, כי ע"פ מדרש אגדה שברש"י שהבאנו דכל מעשה הפרה היא לכפר על מעשה העגל, ולכן כדי לקיים מ"ע דזכירת העגל ועם זה שלא לפרסם מפורש גנותן של ישראל [היכי דאפשר לקיים הענין בלא"ה] תקנו לקרות פ' פרה, ויוצא מזה דקריאת פרשה זו היא מדאורייתא, כמבואר.
והנה אף אם נאמר שלא כוונו הראשונים במה שפסקו דקריאת פ' פרה הוי מדאורייתא להסברא שכתבנו, עם כ"ז נראים הדברים כדאי לאמרם. .
(יומא י"ד א׳)