וחרה אפי. תניא, ר׳ ישמעאל אומר, נאמר כאן חרון אף ונאמר להלן (פ׳ עקב) וחרה אף ה', מה להלן עצירת גשמים וגלות, אף כאן עצירת גשמים וגלות קצופי' בס' התוה"מ ע"פ מש"כ במורה ח"א פל"ז שלא נמצא חרון אף וכעס בהקב"ה רק בענין ע"ז, וזה הפסוק לכאורה סותר זה, לכן דרשו שבא להשוות חרון אף בדבר זה כחרון אף על עבודת כוכבים שמסבב עצירת גשמים וגלות כמש"כ שם ואבדתם מהרה דהיינו גלות, יעו"ש. . (שם)
והיו נשיכם וגו׳. תניא, ר׳ אליעזר אומר, ממשמע שנאמר והרגתי אתכם איני יודע שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים, אלא בת ת"ל והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים, מלמד שנשותיהם מבקשות להנשא ובניהם רוצין לירד לנכסי אביהן ואין מניחים אותם קצזלפי דרשה זו לא יתבאר יפה הלשון ובניכם יתומים, שהרי אדרבה כשלא יניחו אותם לירד לנכסי אביהם הרי אנו מחזיקין שאביהם חי, ובשלמא נשיכם אלמנות שפיר יונח הלשון אלמנה על עגונה עולמית, וכמש"כ בפלגשי דוד (שמואל ב כ׳:ג׳) ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות, וכן לא נתבאר מפורש אם אלה העונשין באים על ענוי אלמנה לבד ויתום לבד או דוקא על שניהם יחד, ובענוי אחד מהם יחולקו העונשין לפי ערך החטא, אם ענה אלמנה – יהיה העונש באלמנה, ואם יתום – ביתום. אך האמת הוא דלצדדין קתני, והלשון אלמנות ויתומים אינם בדרך משל אלא ממש, ויתבאר ע"פ דברי הרמב"ם בפ"ז ה"א מנחלות וז"ל, ואין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן, אבל אם שמעו בו שמת או שבאו עובדי כוכבים מסיחין לפי תומן, אע"פ שמשיאין את אשתו על פיהם אין היורשין נוחלין על פיהם. ומי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו הרי היורשין נוחלין על פיהם שאני אומר [כ"ה לשון הרמב"ם] שלא החמירו בדברים אלו אלא באיסור כרת אבל לענין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ואבד זכרו ואח"כ נשמע שמת הרי אלו נוחלין על פיהם, וכזה עושים בכל בתי דינין, עכ"ל. וטעם החילוק בין שני אלה הדינין, הוא שבאופן הראשון כיון דליכא עדים כשרים לכן אין היורשין נוחלין, ורק לענין עגונה הקילו חכמים מפני החומר שבסופה שתצא וכו' דמפני זה לא תנשא עד שתדרוש היטב, אבל באופן השני שחזקתו למיתה לא החמירו ביורשין רק באלמנה משום הא גופא דכיון שחזקתו למיתה לא תדרוש היטב. ויוצא מזה, דלפעמים יש קולא לאלמנה וחומרא ליתומים ולפעמים להיפך, וא"כ הוי הלשון נשיכם אלמנות – אלמנות ממש, שתהיה מותרת להנשא ובכ"ז אין הבנים כיתומים, שאין מניחים אותם לירש [וכאופן הראשון שברמב"ם], ובניכם יתומים – ממש שירשו נכסי אביהם ובכ"ז אין הנשים כאלמנות שאין מניחין אותן להנשא [וכאופן השני שברמב"ם], ולכי תידוק דברי הרמב"ם הן הן דברי הגמ' בדרשה שלפנינו, ומדויק היטב הלשון ואין מניחים אותם, היינו הב"ד, מפני החששות והסברות שנתבאר, ודו"ק. . (ב"מ ל"ח ב׳)