אם כסף תלוה. תניא, ר' ישמעאל אומר. אם כסף תלוה – חובה, או אינו אלא רשות, כשהוא אומר (פ׳ ראה) והעבט תעביטנו, הוי אומר חובה ולא רשות קצחדעל רשות לא שייך לומר והעבט תעביטנו, דהא ברשותו להלות לו בלא משכון, וע"ע בבאור דרשה זו בלח"מ פ"א ה"א ממלוה.
ודע שכתב רש"י במשנה ריש ע"ז ב' א' דלשון שאלה שייך בדבר החוזר בעין כגון בהמה וכלים, והלואה שייך בממון דלהוצאה ניתנה ואינם חוזרים בעין אלא מעות אחרים. וזה יש ללמוד מפרשה זו, דלעיל בענין שואל בהמה וכלים כתיב וכי ישאל וכאן בכסף כתיב אם תלוה, ומה דנ"מ בזה לדינא הוא מש"כ בהגמ"יי פ"כ משבת שאם נותן בהמתו לנכרי לחרוש בשבת יתן לו בלשון הלואה ולא בלשון שאלה, כדי שיהא רשות ביד הנכרי להוציאה שלא ברשות ישראל ויזקוף הדמים על הנכרי ואחריות הבהמה על הנכרי, משא"כ אם בלשון שאלה צריך להחזיר הבהמה בעין והוי ליה בהמתו והוא מצווה על שביתתה, וצ"ל דהכונה שיחשב לעצמו לשון זה, אבל אם מדבר עם העובד כוכבים בלשון אחר זולת לה"ק הרי מבטא אחת לשתי המלים. ואמנם יש לשונות העמים כאלה שאפשר בהם לבטא בשתי מלים שונות המלים שאלה והלואה במובן הנזכר.
אבל בשבת קמ"ח ב' משמע דלשון שאלה הוא לזמן מועט והלואה לזמן מרובה, דאיתא שם במשנה, שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני, ומפרש בגמ' הטעם, דכשיאמר לו הלויני חיישינן דלמא אתא למכתב, ופירש"י דהלואה מורה לזמן מרובה וסתם הלואה שלשים יום, ויש לחוש שמא יכתוב כדי שלא ישכח, אבל השאילני דלזמן מועט לא חיישינן דלמא אתא למכתב, והנה הוכרח לשנות פירושו מבע"ז משום טעם הגזירה שמא יכתוב, ואף שהתוס' שם מפרשים טעם זה ע"פ פירש"י בע"ז דמדאינם חוזרים בעין שייך החשש שמא יכתוב, אך לרש"י נראה זה דוחק, וצ"ל דבאמת שתי ההוראות כלולות בחלוקי המובן משתי הלשונות הלואה ושאלה. וע"ע בירושלמי שביעית פ"ח ה"ד, ואין להאריך עוד. .
(מכילתא)
ודע שכתב רש"י במשנה ריש ע"ז ב' א' דלשון שאלה שייך בדבר החוזר בעין כגון בהמה וכלים, והלואה שייך בממון דלהוצאה ניתנה ואינם חוזרים בעין אלא מעות אחרים. וזה יש ללמוד מפרשה זו, דלעיל בענין שואל בהמה וכלים כתיב וכי ישאל וכאן בכסף כתיב אם תלוה, ומה דנ"מ בזה לדינא הוא מש"כ בהגמ"יי פ"כ משבת שאם נותן בהמתו לנכרי לחרוש בשבת יתן לו בלשון הלואה ולא בלשון שאלה, כדי שיהא רשות ביד הנכרי להוציאה שלא ברשות ישראל ויזקוף הדמים על הנכרי ואחריות הבהמה על הנכרי, משא"כ אם בלשון שאלה צריך להחזיר הבהמה בעין והוי ליה בהמתו והוא מצווה על שביתתה, וצ"ל דהכונה שיחשב לעצמו לשון זה, אבל אם מדבר עם העובד כוכבים בלשון אחר זולת לה"ק הרי מבטא אחת לשתי המלים. ואמנם יש לשונות העמים כאלה שאפשר בהם לבטא בשתי מלים שונות המלים שאלה והלואה במובן הנזכר.
אבל בשבת קמ"ח ב' משמע דלשון שאלה הוא לזמן מועט והלואה לזמן מרובה, דאיתא שם במשנה, שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני, ומפרש בגמ' הטעם, דכשיאמר לו הלויני חיישינן דלמא אתא למכתב, ופירש"י דהלואה מורה לזמן מרובה וסתם הלואה שלשים יום, ויש לחוש שמא יכתוב כדי שלא ישכח, אבל השאילני דלזמן מועט לא חיישינן דלמא אתא למכתב, והנה הוכרח לשנות פירושו מבע"ז משום טעם הגזירה שמא יכתוב, ואף שהתוס' שם מפרשים טעם זה ע"פ פירש"י בע"ז דמדאינם חוזרים בעין שייך החשש שמא יכתוב, אך לרש"י נראה זה דוחק, וצ"ל דבאמת שתי ההוראות כלולות בחלוקי המובן משתי הלשונות הלואה ושאלה. וע"ע בירושלמי שביעית פ"ח ה"ד, ואין להאריך עוד. .
(מכילתא)